חמש דקות אחרי שנפרדתי ממנו במגרש הגרוטאות, הרכב התחיל להתפרק בכוחות עצמו. חוטי החשמל פקעו מעומס יתר, צינורות הדלק התנתקו מאליהן מהמשאבות כמו קפיצים משוחררים, תושבות המנוע המחלידות פשוט התפוררו. וכשהדלתות חרקו בפעם האחרונה על ציריהן הנשברים, נותרה המכונית הלבנה כספינה שנטרפה במפרשים שמוטים אל חוף הרכבים הגרוטים בתלפיות־מזרח.
בנסיעות הארוכות מהבית אל השטח בעוטף עזה לא התפללתי על עצמי. לא רציתי להכתים בנגיעה פרטית את גודל השעה, ולכן את תפילותיי הקדשתי בשווה לכל חיילי צבא ההגנה לישראל שישובו בשלום אל חיק משפחותיהם. רק שתי בקשות אישיות העזתי לשלב באותן תפילות הדרך. על השנייה עוד נדבר ביום מן הימים, אבל הראשונה, בסדר ובחשיבות, הייתה על הרכב. על הרנו לוגאן מודל 2009 שטרטור המנוע שלה ענה מולי אמן כמקהלה.
מאז קניתי אותה לפני חמש שנים אני זוכר על פה את מספרי הטלפונים הניידים של כל המוסכניקים בגוש עציון. שלושה חודשים רצופים בלי שהרכב שובת באמצע נסיעה היו מקרה נדיר, וביטוח הגרירה שלי כבר הפסיד עליי הון תועפות. ערב חג הסוכות האחרון, עם רצועת טיימינג רופפת, הדברים הגיעו לכך שעמידה ממושכת עם הרכב בפקק או ברמזור גרמה לו לרעידות חזקות עד כדי כיבוי של המנוע. אבל כיוון שהמוסך שלי היה סגור בחג קבעתי תור לתיקון דחוף מיד אחרי שמחת תורה.
את הפחד מן הנסיעה החליפה סקרנות, כמעט תשוקה. לבדוק אם שוב הנס יקרה, לחוש באור קטן של חסד בתוך האפלה
זו הייתה החרדה העמוקה ביותר שלי, כבר מן הרגע ההוא אחר הצהריים של 7 באוקטובר, שהרכב יכבה באמצע הדרך ולא אצליח להגיע לבסיס בזמן. אבל הוא לא כבה. הגענו אפילו בין הראשונים, אחרי שעוד אספנו בדרך את עודד ויהושע. והוא הצליח להניע נגד כל הסיכויים גם כשאספתי אותו לקראת היציאה הראשונה הביתה, כשהוא עטוי שכבת אבק עבה מהחניה בצאלים. וכיוון שהיציאות היו קצרות לא היה פנאי לתיקונים, והייתי מתפלל ומניע, מניע ומתפלל, כל הדרך לשטח ובחזרה.
והרכב נסע שישה חודשים, ארבעה מתוכם בלי טסט. אלפים רבים של קילומטרים מעבר לטיפול העשרת־אלפים המוחמץ. גם אחרי תאונת דרכים שהפכה אותו לטוטאל־לוס, הוא המשיך לנסוע. בלי לרעוד (אם כשעומדים בפקק זוכרים להעביר אותו ל־parking) ובלי להתחמם (אם מפעילים את המזגן על חום וכך מצננים את המנוע) ובלי לראות מוסך (מלבד מקום מפוקפק באופקים שתיקן לי דלת שמחץ אותה נגמ"ש, וסירב לתת לי קבלה).
את הפחד מן הנסיעה החליפה אט־אט סקרנות, כמעט תשוקה. לבדוק אם שוב הנס יקרה, לחוש באור קטן של חסד בתוך האפלה. גם כששבתי הביתה האמנתי שהרכב עוד ייסע. שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, ועל השיבה הביתה חפפה משך ימים רבים הילת המלחמה והרנו המשיכה, בנסיעה חלקה כמו חמאה, אם רק לחצת די הצורך כשסובבת את הסוויץ'. אבל עם פרוס הפסח, כשהארכת רישיון הרכב שנתן החוק למשרתי המילואים פקעה, החלטתי שבא יומו להשיב את נשמתו ליוצרה והבאתי אותו אל המגרש.
בחלק שבו הוא התפרק ספונטנית לא נשארתי להביט במו עיניי. לא יכולתי להביא את עצמי לראות במות הרכב. אבל אני יודע בוודאות גמורה שכך היה. אינני מאמין בתופעות על־טבעיות, וכל רגע שהרכב הזה לא התפורר אחר שחלפה שעת מצוותו, הוא למעלה מן הטבע, כמעט נמנע לוגי. כמו לצפות מדלעת שתיסע ככרכרה אחרי חצות כשפג הקסם. אני שלם עם הגריטה של הרנו. טוב היה לו שהגיע בכוחות עצמו אל המגרש, בלי ההשפלה הכרוכה בכך שיישאו אותו חסר אונים על גרר. ואולי מחלפיו עוד יצאו חלקים מועילים שיפיחו חיים בפגרי רכבים אחרים. גם אין לי שום תלונות על המאזדה 5 שבה אני נוסע זה שבועיים, וקפיצי השלדה שלה לא נאנקים אפילו בעליות ובפניות. אבל לפעמים כשאני עומד בפקק או ברמזור אני מתגעגע אל הרעד, במנוע ובלב, אל התלות העמוקה ואל קפיצת האמונה בכל מסע אל המדבר בארץ לא זרועה.
