מופרך ככל שזה יכול להישמע, בשנת 1996 עמדה השואה למשפט. זה קרה כאשר דיוויד אירווינג, מכחיש שואה בריטי מוצהר, החליט להגיש תביעת דיבה נגד היסטוריונית יהודייה־אמריקנית ששמה דברה ליפשטדט, שטענה בספרה החדש כי הוא מעוות ראיות כדי לאשש את טענותיו האידיאולוגיות. מכיוון שאירווינג בחר לתבוע אותה במדינת מגוריו, היה עליה להתגונן לפי מגבלות החוק הבריטי והוטל עליה להוכיח שדבריה אמת. כדי להסיר מעליה את האשמה, ליפשטדט למעשה נדרשה להוכיח שאכן הייתה שואה.
המשפט הזה לווה במתיחות רבה ובעניין תקשורתי רב. אחד הנושאים הרגישים ביותר היה ניסיונו של אירווינג לטעון שלא ניתן להוכיח שהנאצים עשו שימוש בתאי הגזים לצורכי השמדה המונית. צוות ההגנה, שבחר לא להעלות אף ניצול שואה לדוכן כדי לא להפוך אותם למטרה בידיו של אירווינג, הצליח לבסוף לנצח במשפט באמצעות מציאת כשלים וסתירות פנימיות בעבודותיו, וליפשטדט זוכתה מכל אשמה. ואולם, גם אחרי שאירווינג איבד את כל הונו הוא ממשיך עד היום, בגיל 86 המופלג, לפרסם את דעותיו בפורומים שונים.
לפני שנים, כששמענו על מכחישי שואה לא הבנו איך ייתכן שהם קיימים בכלל. הרי יש כל כך הרבה ניצולים, וכל כך הרבה עדויות, וכל כך הרבה עיניים שראו את הזוועות, איך אפשר בכלל לטעון שמסה כזאת של אנשים יכולה להתלכד יחד סביב רעיון שקרי?
כשבגרנו התחילו לתהות כיצד הייתה נראית השואה אילו הייתה מתקיימת בעידן הסלולרי. אילו רק יכלו קורבנות השואה לתעד ולצלם את מה שעברו, סברו אנשים, לא היה אפשר להכחיש את מה שקרה. "הסטורי של אווה" שפורסם בשנת 2019 העמיד את התמה הזאת במרכז היצירה השנויה במחלוקת, שהכניסה ילדה דמיונית עם סמארטפון לתוך רכבות המוות.
שנים שאנחנו מסתובבים עם השאלה הזאת, ופתאום מתרחש 7 באוקטובר – אולי אירוע הטבח המתועד ביותר בהיסטוריה. אירוע שבו ניצולים מהמסיבה צילמו את עצמם בורחים ממחבלים, אירוע שבו הנוח'בות הסתובבו עם מצלמות גו־פרו שהקליטו ללא הרף את כל הזוועות שביצעו, אירוע שבו מחבלים חסרי לב רצחו אנשים ולאחר מכן העלו דרך מכשירי הסלולר שלהם סרטונים לסטורי הפרטי שלהם או התקשרו דרכם להורים שלהם בעזה כדי להתגאות בכמות היהודים שרצחו.
גם אחרי הדברים האלה, וגם אחרי הזוועות המתועדות, וגם אחרי סרטוני הטנדרים הפושטים על שדרות והחטופים שנלקחו לעזה באופנועים ובקלנועיות, עדיין אפשר לראות בעולם צעירים מלאי עיזוז מסירים שלטים של חטופים מלוחות מודעות בטענה שזה לא קרה, וכוכבי טיקטוק מסבירים שאולי בעצם הכול נעשה בבינה מלאכותית. וגם ראיות מאומתות לא מועילות: רק לפני שבוע שמענו שמנכ"ל האו"ם אינו מאמין לדו"ח על התקיפות המיניות שהאו"ם עצמו פרסם, ושהוא מותיר את חמאס מחוץ לרשימה השחורה.
אפילו הזוועה המתועדת ביותר בהיסטוריה נתקלת בסימני שאלה מצד אלו שפשוט לא מעוניינים להכיר בה. הם, כמובן, יכולים להפיץ בלי למצמץ תמונה מפוברקת של ילד עם שש אצבעות בורח מההפגזות בעזה.
מה בעצם קורה פה? לאיזה עידן אנחנו נכנסים? האם יש בכלל משמעות לאמת? האם יש עובדה אחת קיימת בעולם שלא ניתן להתווכח עליה?
לפני חמש שנים, לאחר שזכה בפרס המנהיגות מטעם הליגה נגד השמצה, נשא הקומיקאי היהודי סשה ברון־כהן נאום בלתי נשכח. באותו נאום הוא יצא חוצץ נגד תרומתן של הרשתות החברתיות להפצת שקרים ועיוותים היסטוריים וניסה לחזות את פני העתיד לנוכח המגמות הללו. ברון־כהן אפילו העלה תהייה באשר ליכולת שלו להמשיך להיות קומיקאי: "כששאלתי את האסטרונאוט באז אולדרינג איך היה ללכת על השמש, זה הצחיק משום שכולנו חלקנו את אותן עובדות. אבל אם אתה מאמין שהנחיתה על הירח הייתה מתיחה, הבדיחה לא תעבוד. כשבוראט שר בבר באריזונה על כך שהיהודים שולטים בכסף של כולם והם אף פעם לא מחזירים אותו, הבדיחה עבדה כי הקהל היה שותף לידיעה שמדובר בתיאוריית קונספירציה שמקורה בימי הביניים".
אנחנו עומדים בפתחו של עידן שבו לא יהיה אפשרי להסכים על שום דבר ולאמת לא תהיה שום משמעות. הכול עתיד להישפט על פי תחושות, אמונות ורגשות אישיים, ועל כל טיעון, יהא המבוסס והמאומת ביותר, אפשר יהיה לערער. איך ייראה העידן הזה? האם יתאפשר בכלל לתת בו תוקף לצערם או לסבלם של אנשים? אפילו הצילום ברזולוציה הגבוהה ביותר כבר לא יוכל להבטיח זאת.
rachelm@makorrishon.co.il
