תשמעו סיפור יפה, יש לי חברים טובים ואהובים, קוראים להם שירה ואבישי, ולפני חודשיים בערך, שירה שלחה לנו הזמנה ליום ההולדת של אמרי, הבן הקטן שלהם, שהגיע לגיל שלוש, ואני ראיתי את ההזמנה וחשבתי לעצמי שזה קצת מוזר לשלוח הזמנה כזאת מכובדת ליומולדת של ילד בן שלוש חודשיים מראש, חחחחח, וכזה קצת צחקתי עליהם בלב. צחוק של אהבה לא משהו מגעיל, אל תדאגו.
ושבוע לפני יום ההולדת, שירה שלחה לנו את המיקום של המסיבה, ואני ראיתי שהם חוגגים באיזה פארק בדרום תל־אביב, ולא הבנתי, מה יש להם, מה הם רוצים, למה הם לא חוגגים בגינה מתחת לבית שלהם, למה אני צריך לנסוע עכשיו לקצה העיר, בשביל יום הולדת של ילד בן שלוש! למה הם כאלה מוזרים. וכשיום ההולדת הגיע, נסעתי עם הילדים שלי לפארק, והגעתי לאירוע, ולא האמנתי למראה עיניי! שירה ואבישי הרימו שם הפקה כל כך מוגזמת! חחחחחח הם הזמינו את כל המשפחות שלהם, משני הצדדים! היו שם עשרות אנשים! ובקצה החורשה הייתה עמדה כזאת, להכנת פיצות! עם טאבון כזה מיוחד, ושתי נשים שהפעילו את העמדה, וחילקו לכולם בצק, וגבינת מוצרלה, וכל מיני תוספות שוות. וליד העמדה הזאת הייתה מחצלת עם כל מיני פירות כאלה טריים, ויוקרתיים, הייתה שם קרמבולה! ובירות, ויין קר, וקינואה, וירקות העונה, וואי תקשיבו, זאת הייתה הפקה כל כך מוגזמת, ואני לא הבנתי מה הולך, מה רואות עיניי, למה הם משקיעים ככה ביום הולדת של ילד כזה קטן, הוא בסך הכול בן שלוש, הוא בכלל לא יזכור את האירוע הזה חחחחח! למה יש פה עמדת פיצות, כאילו שאני בבת מצווה, ושוב צחקתי עליהם בלב, ממש צחקתי עליהם, וחשבתי לעצמי, שהם שני מגזימנים. ואפילו התחלתי כזה לדבר שם עם כל מיני חברים שלי שהכרתי שם, ולצחוק על האירוע המוגזם הזה. מי מרים הפקה כזאת מטורפת לילד בן שלוש!
ואחרי שעה בערך, אחרי שהילדים שלי הכינו פיצות ואכלו פיצות והיו מאושרים, שירה נעמדה והקריאה כמה מילים לכבוד אמרי הקטן, והיא אמרה שם דברים כל כך יפים, היא דיברה על זה שאמרי נולד ממש בימי הקורונה והסגרים, אז הברית שלו כזה התמסמסה, היא דיברה שם על חוסר הוודאות של ימי המגפה. ועל חוסר הוודאות של ימי המלחמה. היא דיברה על זה שהיא ואבישי החליטו הפעם לשהות, להתבונן על היש, לא לתת למאורע לחלוף מעל הראש. היא דיברה על זה שילד קטן, גם בגיל שלוש, מבין שיש לו משפחה שעוטפת אותו ואוהבת אותו. ושיש לו חברים אוהבים שמלווים אותו לאורך החיים. היא דיברה שם על ההחלטה שלהם, לשמוח כמו שצריך, כן! יש ילד מתוק בעולם, וקוראים לו אמרי! הוא בן שלוש, והוא כל כך מתוק. מותר לשמוח את זה.
וכששירה דיברה, וואי, ממש הרגשתי איך הלב שלי נפתח. ממש הרגשתי איך כל המבט שלי על האירוע שהם הרימו, משתנה, ברגע אחד. זה היה מרגש כל כך. כל הדברים שנראו לי מוגזמים, הפכו פתאום ליפים ונפלאים. המבט הביקורתי שלי התחלף במבט אוהב, נרגש ומעריץ. כן, כל המשפחה הגיעה, וכל החברים הגיעו, ויש בירות, ופיצות, ואוכל טעים, יש פה הפקה, יש פה שמחה, שמחה של יחד, שמחה של אהבה לחיים. אז מה אם הוא בן שלוש. החיים כל כך קשים ומרים. למה לא לשמוח בעצם. למה לא להשקיע אהבה בילד אחד שובב ושחום.
ואני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אני מרגיש שיום ההולדת הזה היה ממש שיעור מכונן עבורי. זה היה שיעור בהודיה. כשנכנסתי ליום ההולדת הייתי ציני ושיפוטי. לא הבנתי איך אירוע זניח כמו יום הולדת של פעוט מתגלגל להפקת ענק כזאת. וכשיצאתי משם, הרגשתי שהלב שלי פתוח לרווחה. מה בדיוק זניח בילד שחוגג יום הולדת. למה לא לתת מקום לאושר. לחיים. לאהבה. למה לא לכנס את כל המשפחה, ואת כל החברים, ולחגוג ביחד. החיים כל כך קשים ומעיקים עכשיו. ומותר לשמוח רגע. מותר לחגוג רגע. למה לא בעצם. למה לא.
אמא שלי האהובה שלי תמיד אומרת שצריך ללכת לאירועים שמחים. כי לדברים העצובים באים בכל מקרה. ואני מוסיף על דבריה ואומר – שצריך לשמוח. חשוב לשמוח. לא לתת לדברים להתמסמס. לא לתת לרגעים היפים לחלוף מתחת לרדאר. החיים קשים וצפופים, ואת הקושי שלהם אנחנו מרגישים ברוך השם יום יום שעה שעה. אבל יש בחיים גם יופי, יש בהם תקווה ונחמה, יש בהם אנשים שאנחנו אוהבים, יש בהם ילדים קטנים ותמימים עם עיניים טובות. ומותר לחגוג אותם. מותר לשמוח בהם. בכללי – מותר לשמוח. חשוב לשמוח. זה מה שלמדתי באותו היום. והשיעור הזה עדיין פועם לי בלב.
ואני מנחש שיש כאן בין קוראיי האהובים אנשים שנמצאים עכשיו ב"צומת" כזה. שמתלבטים אם לחגוג משהו, או איך לחגוג משהו, יום הולדת, בריתה, חנוכת בית, תמיד יש במה לשמוח, ותמיד יש סיבות טובות לדחות את השמחה הזאת או לתת לה להישכח. ורציתי לכתוב כאן, בצורה פשוטה וצלולה, שאם יש לכם אהבה בחיים, אז לדעתי צריך לתת לאהבה הזאת מקום. לשמוח בה כהוגן. לשמוח אותה עד הסוף, כמו שצריך, כן, מותר להודות על מה שיש, מותר לשמוח במה שיש. מותר לחגוג. מותר לאהוב. זה ככה פשוט.
