סרטים וסדרות שמבוססים על משחקי מחשב הם פופולריים כמעט כמו סדרות פוסט־אפוקליפטיות בשנים האחרונות. מ"האחרונים מבינינו" ל"וויצ'ר" ל"היילו" ועוד, חברות ההפקה – צמאות לתכנים חדשים שמבוססים על מותג שכבר פופולרי בזכות עצמו ולכן יהיה קל לשיווק – גילו מכרה זהב בלתי נדלה של עלילות ודמויות ועולמות שעם קצת כתיבה ומשחק ובימוי אפשר לנסות להפוך ללהיט הגדול הבא. רוב הזמן זה לא ממש מסתדר, בדרך כלל משום שהיוצרים רק נשענים על הפופולריות של המשחק בלי לנסות לייצר משהו שבאמת עומד בזכות עצמו, ולפעמים אפילו בזות לחלוטין למשחק ופשוט משתמשות במותג כדי לעשות מה שבא להן. בכל זאת, פעם בהרבה זמן צצים יוצרים שמגיעים בדיוק לאיזון הנכון. כך קרה ב"פולאאוט", הלהיט החדש של אמזון פריים.
הסדרה מבוססת על מותג משחקים פופולרי בן 25 שנה ולפחות שישה פרקים היא מציגה את העולם בגרסתו הרטרו־עתידנית אחרי שואה גרעינית שהחריבה את הציוויליזציה. מה הכוונה רטרו־עתידנית? ובכן, האפוקליפסה המדוברת מתרחשת ב־2077, בעיצומה של מלחמה קרה שנייה בתקופת היסטוריה אלטרנטיבית שבה העולם מצד אחד שעט קדימה טכנולוגית ומצד שני נותר במידה רבה באמצע שנות ה־50, כך ששרידי העולם ההוא משמשים יסודות לעולם העתידני שמהלבוש והתפאורה ועד הפסקול, הכול מאוד פיפטיז.
אחרי סצנת פתיחה דרמטית, מרגשת, טרגית וכמעט שומטת לסת שמציגה בחטף את רגעי המשבר הגרעיני בשנות החמישים, אנחנו קופצים מאות שנים קדימה לעולמם השמור והמוזר של דרי מקלט תת־קרקעי עצום שמתנהלים במין אוטופיה מדומה שמאוד מזכירה כת. הם כולם לבושים באותם בגדים, לכל אחד יש תפקיד מוגדר, ונישואים נקבעים במונחים קריפיים ולפי התועלת המקסימלית של הבעל והאישה לחברה. כאן אנחנו פוגשים את לוסי מאקלין (אלה פורנל), עובדת צעירה וחרוצה ובתו של האנק (קייל מקלופלין הנהדר), מנהיג הבונקר הזה. אחרי שנים של תקווה, לוסי מיועדת לנישואים עם גבר נאה מהבונקר התת־קרקעי הסמוך. אך כאן הכול משתבש, ובסופו של דבר היא מוצאת את עצמה על פני השטח – שבניגוד למה שסיפרו לה הוא מקום שניתן לחיות בו, אך מצד שני מתנהל הכי רחוק שאפשר מהחברה האידילית, האוטופית והשמחה שהיא גדלה בה.
על פני השטח אנחנו פוגשים כמה דמויות מרכזיות אחרות, כמו מקסימוס (אהרון מוטן) טוראי ב"אחוות הפלדה" – ארגון שמזכיר אגודת אבירים מימי הביניים ומחויב לשימור טכנולוגיה – שבעקבות רצף של טעויות, מתחזה לאביר ויוצא למסע אחר מקום של כבוד בארגון.
הדמות הטובה ביותר היא של "היצור", מוטציה אנושית שפעם הייתה כוכב מערבוני ספגטי בשם קופר הווארד, שהיה מעורה מאוד באירועים שהובילו לשואה הגרעינית כפי שהצופים מגלים בסדרה של פלאשבקים עשויים היטב. את הווארד מגלם וולטון גוגינס, שזכה לתשואות מוצדקות בכיכובו כנבל הסדרה "ג'סטיפייד" בויד קראודר, ומביא קסם אישי אדיר וכריזמה בלתי נדלית לכל תפקיד שהוא משחק – גם כשהוא מפלצת אדומת־עור ונטולת אף. יחד הדמויות מסתבכות בעלילה מורכבת שתניע אותם לאורך לוס־אנג'לס שאחרי האפוקליפסה, עם שלל דמויות אקסצנטריות ומפלצות שנולדו בסיוטים של ילד יצירתי במיוחד.
קשה לסווג את פולאאוט לז'אנר כזה או אחר – מצד אחד יש בה סממנים מובהקים של קומדיה שחורה, עם סצנות מצחיקות ממש ועוד רבות בעלות מודעות עצמית אירונית או כאלו שלפחות מעלות חיוך משועשע על פני הצופה. מהצד השני יש גם מתח ודרמה כבדה, ולצד כל זה גם רצף תעלומות בסגנון "אבודים" או "ווסטוורלד", שלאט־לאט נחשפות בפני הצופים ומעלות עוד ועוד שאלות אחרות. לא בכדי השווינו בין הסדרה הזו לווסטוורלד, שכן אחד היוצרים של שתיהן הוא ג'ונתן נולן, אחיו הצעיר של כריסטופר נולן שזה עתה זכה בערמה של אוסקרים על "אופנהיימר" וגם כתב יחד איתו תסריטים לכמה מסרטיו המפורסמים ביותר (כמו "האביר האפל" ו"ממנטו"). נולן הוא זה ששכנע את אמזון להשקיע בפולאאוט, וההשפעה שלו ניכרת על התוצאה הסופית, שמצליחה לאזן בצורה נדירה בין מתח, דרמה, קומדיה וסגנון מערבוני.
כיאה לימים שאחרי 7 באוקטובר, כמו בביקורת אחרת שפורסמה כאן לאחרונה נזהיר שפולאאוט היא סדרה אלימה. בעוד האלימות מזכירה סרט של טרנטינו בכך שהיא כל כך מוגזמת עד שלעיתים ממש מצחיקה, בכל זאת, היא עלולה להיות קשה לצפייה עבור חלק מהצופים, כולל אלו שפעם היו יכולים להתמודד איתה טוב יותר. אף שהסגנון המשוגע הזה שמשלב הומור, מוות, אקשן, דרמה וטרגדיה מתאים למשחק שעליו הסדרה מבוססת, בכל זאת משהו בהגזמה הזו מצליח לפגוע בחוויית הצפייה ולעיתים לזעזע את הצופה. לכן בדומה למשחק ולעולם שהוא מציג – מומלץ להיכנס אל פולאאוט בזהירות, ולהיות מוכנים להימלט על נפשכם בכל רגע.
