אז מה שבה את ליבי בספר ״עלי שור״ באותו ליל שבת בעזרת הנשים של הישיבה בבית־שמש? מה גרם לי להישאר ער במשך כל הלילה ולקרוא אותו מכריכה לכריכה? האמת היא שקשה להסביר דברים כאלה. קשה להסביר קשר ממבט ראשון. קשה לתאר במילים מדויקות מה פועל לבנאדם בנשמה. אבל אם אני ממש מתאמץ, אני יכול אולי לשתף שהשפה של ״עלי שור״ וליבת התוכן שבו הייתה משהו אחר לחלוטין מכל הספרות הישיבתית שהכרתי עד אותו יום. ובכלל, מה זו ספרות ישיבתית? הרי המדפים העמוסים באוצר הספרים הם ברובם המכריע ספרי מפרשים על הגמרא או ספרי הלכה או ספרי מוסר יבשושיים.
ופתאום, ב"עלי שור", מצאתי שפה אחרת. מצאתי טקסטים שמדברים את הווי החיים שלי בישיבה, מצאתי תיאורים מדויקים לחוויות אישיות שלי, מילים שמדברות את הקונפליקטים שלי ומציעות כל מיני דרכים חדשות להתמודד איתן. וחוץ מזה, בעלי שור, הרב וולבה חידש חידוש מאוד גדול וכתב מפורשות על דברים שבישיבה לא דוברו מעולם. דברים שאפילו נחשבו טאבו במידה מסוימת. כמו למשל מעלת ההתבודדות, כמו החשיבות שיש בניגון ובשמחה, כמו טיפוח מקוריות מחשבה, כמו סלילת דרך עצמאית ולא עדרית בעבודת השם ובכלל, כמו לימוד מעמיק בתכנים אחרים שאינם בהכרח גמרא.
אחר כך, הלכתי ועשיתי תחקיר מעמיק על דמותו של הרב וולבה. קראתי עליו כל מה שאפשר ונחשפתי לסיפור חייו הבלתי רגיל ששפך אור מסוים על הספר המיתולוגי שכתב. אבל הדבר הכי משמעותי בעיניי בדמותו, סיפורו וספריו של הרב וולבה הוא איזשהו רובד של נשיאת הפכים. ובעיניי, אין גדוּלה גדוֹלה יותר בעולם הזה מאשר נשיאת הפכים. אין דבר עמוק יותר ומורכב יותר מאשר היכולת להחזיק בבת אחת רצינות והומור, ממסדיות והתנגדות, דעה והיפוכה, ישיבתיות ואנטי־ישיבתיות, שחור ולבן. בדרך כלל, האנשים שבורכו ביכולת המופלאה הזו הם אנשי ביניים, אנשי תפר. כאלה שסיפור החיים שלהם הוא לא ממש חלק, לא מיינסטרימי באופן מובהק. והרב וולבה, עם כל התדמית החרדית, ליטאית, ישיבתית, משגיחית שלו, היה גם בנאדם עם רקע אחר. עם סיפור חיים מרתק. ועם דעת מורכבת ועמוקה ויכולת מופלאה לשאת הפכים.
אין דבר עמוק יותר ומורכב יותר מאשר היכולת להחזיק בבת אחת רצינות והומור, ממסדיות והתנגדות, ישיבתיות ואנטי–ישיבתיות, שחור ולבן
אני זוכר ששבת אחת, איציק בירנפלד הזמין אותנו לאכול סעודה שנייה אצל ההורים שלו שגרו ברחוב הסמוך לישיבה. אחרי הצ׳ולנט, ר׳ ראובן, אבא של איציק, שאל אם למישהו יש דבר תורה להגיד ואני התנדבתי ואמרתי משהו בשם הרב וולבה. אני כבר לא זוכר מה זה היה. אבל אז, תוך כדי שאמרתי את הדבר תורה, ראיתי שר׳ ראובן מחייך חיוך כזה קצת מזלזל וקורץ לאיציק הבן שלו ולא הבנתי מה הוא רוצה. לרגע חשבתי שאולי אני מדבר לא לעניין, אולי אמרתי משהו לא לגמרי חד, אבל בכל זאת המשכתי במהירות עד סוף הוורט. אחרי שסיימתי, ר׳ ראובן חייך אליי ואמר, שכויח עדן, שכויח. לא צחקתי עליך חס ושלום. ר׳ ראובן טפח לי על הגב וסיפר שפשוט הרב וולבה היה משגיח שלו בישיבת באר־יעקב ובתור בחורים הם לא ממש חיבבו אותו בלשון המעטה. ור׳ ראובן הגדיל לעשות וכטוב ליבו בצ׳ולנט פצח בחיקוי מאוד לא מחמיא של הרב וולבה ואני נחרדתי כולי מכף רגל עד ראש ולא התאוששתי מהרגע הזה עד עצם היום הזה.
פגשתי בחיי המון אנשים שהכירו אישית את וולבה. שוחחתי הרבה עם תלמידים שלו מתקופות שונות וממקומות שונים. קראתי את כל הספרים שנכתבו על אודותיו על ידי תלמידיו ומוקירי זכרו ותורתו. ואני יכול לספר אחרי כל התחקיר הזה שכמו בחיים, כל אחד בסוף לומד את מה שהוא רוצה ללמוד, ונאחז בסיפורים או ברגעים או בתורות שמצדיקות איזושהי דרך מסוימת שתואמת בדרך כלל לזה שמספר ולאורחות חייו. שזה לגמרי ההיפך מעניין נשיאת ההפכים שאפיינה את הרב וולבה בעיניי.
פגשתי אברכים שתיארו אותו כמשגיח קפדן ונוקשה ונחרץ, פגשתי שומעי לקחו שתיארו אותו כאיש עם חוש הומור משובח ופרגמטיות מחשבתית בלתי רגילה, קראתי סיפורים עליו שמתארים אותו כרב חרדי קלאסי, אפור ומרובע, וקראתי סיפורים שמתארים אותו כבעל השקפה מקורית שעודד חינוך ילדים נינוח, השכלה וגיוון. בקיצור, אולי גם עניין נשיאת ההפכים הזה שאני רוצה לתאר כאן על אישיותו, הוא משהו שאני מעוניין להדגיש בגלל שהוא חשוב בעיניי ומרגש וממלא בתקווה. אולי.
