לפני יותר ממאה שנים, ביפו, לפני מלחמת העולם הראשונה, כבר כתב הרב קוק על המצב הנורא השורר "במחננו". בחמת זעם נאבקים שלושה כוחות רעיוניים־פוליטיים – האורתודוקסים, הלאומיים והליברלים – באופן שכל אחד "מלא הוא רק מרץ של אש ביחס לשלילתו של כוח האחר או האחרים, שאינו חפץ להכירם". הרב קוק חש שהוא "נקרא להצלה", ושורש ההצלה הוא בהכרה ששלושת הרעיונות – הקודש, האומה והאדם – יונקים את הערכים שלהם מ"קודש עליון", וחובה להכיר לא רק בערך החיובי של כל אחד מהם, אלא גם בחשיבות הביקורת ההדדית, "בידידות הראויה", כדי ש"נוכל לקוות… לחיים ראויים… בארץ".
מאז ועד היום מתאמצים אצלנו לכונן קואליציות של שניים משלושת הכוחות, כדי לדחוק ולפגוע בכוח השלישי השנוא – ליברלים בעיני דתיים, ודתיים בעיני ליברלים. בעקבות סערת חוק הלאום (שנראית לי מופרזת מאוד), אני שומע התבטאויות בין ליברלים־ציונים שמזכירות לי מאוד את האווירה בציבור המתנחלים מאז הסכמי אוסלו ואישורם בכנסת ברוב של 61 ח"כים. תחושות של השתלטות כוחנית־פוליטית, של אובדן תקווה, של החרבת מפעל חיים וסיכון עצום לחיי אדם ולעקרונות היסוד שאנו מאמינים בהם.
אוסלו א' אושר בכנסת לפני 25 שנה ברוב של 61 מול 50, עם שמונה נמנעים ונעדר אחד (ש"ס נמנעה). אני זוכר היטב את אווירת הייאוש מן "הדמוקרטיה היהודית", והרבה "זרעי פורענות" נזרעו אז. הייתי זקוק לשעות של שיח כדי להרגיע במעט אספה של חברי יישוב מודאגים ונבוכים, ואפילו איש יחיד, איש פשוט או איש ציבור. חשבתי אז: הרי לא אוכל לשוחח עם רוב הציבור בצורה שאולי תרגיע.
אוסלו ב' אושר בכנסת ב־1995 ברוב של 61 מול 59 (ש"ס כבר התנגדה, וגם אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן). שני התומכים שהכריעו את הכף היו גונן שגב (שפרצופו נחשף לאחרונה) ואלכס גולדפרב, שקיבלו שוחד פוליטי גלוי. הייאוש במחננו היה נורא. כעבור חודש נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. במחננו עשו חשבון נפש נוקב, ואני תרמתי לזה תרומה מכרעת.
האם מישהו עשה חשבון נפש "במחנה הדמוקרטי"? לדעתי כלל לא.
אני שומע את הקולות היום: דה־לגיטימציה מוחלטת והיסטרית של ראש ממשלה נבחר ומכהן; הגדרת המתנחלים כאויב מסוכן יותר מכל האויבים מבחוץ; קריאות חמורות נגד שרת המשפטים איילת שקד, המכונה "פשיסטית" מפני שהיא מצליחה לאזן את ההרכב הליברלי של בג"ץ, "המעוז הדמוקרטי האחרון"; קביעות נחרצות כאילו "מאחורי בנט ושקד מסתתרים קיצונים וקנאים שוללי דמוקרטיה בעיקרון". אני שומע את נבואות הזעם ש"עוד ניצחון של ביבי הוא סופה של המדינה", ואפילו רמיזות שאינן שוללות אחיזה בנשק בנסיבות מסוימות. כל זה מתחבר אצלי לתמונה מבהילה של היסטריה ציבורית במחנה שלם מכך ש"גונבים לו את המדינה", ואני חושש מאסון נוסף בתוכנו.
תמיד ידעתי, ש"כל ממשלה צרה היא צרה צרורה" אבל כעת אנחנו בסכנה ממשית. זה לא חוק הלאום כשלעצמו, בוודאי לא אם נראה בו (כפי שהוא באמת) רק אחד מחוקי היסוד לצד כבוד האדם וחירותו ועוד. אני אישית מתנגד להכנסת פסקת שוויון לחוק הלאום, כי היא עלולה להתפרש כהכרה בזכות השיבה בהקבלה לחוק השבות.
הבעיה האמיתית היא התחושה העמוקה שהחוק מבטא השתלטות כוחנית־פוליטית של מחנה אחד, אף שהוא הצליח להשיג רוב גדול מזה של פרס־רבין באוסלו. אווירת הבחירות שבאופק משלהבת את הרוחות כבר כעת. אם לא יקומו דמויות סמכותיות בציבור הליברלי־ציוני וירגיעו את הרוחות, נהיה בסכנה. אסור לנו לסמוך רק על השב"כ, ואסור לחכות. ואני כבר שומע (משני הצדדים) את התגובות הידועות: "איך אתה מעז להשוות? רק בימין יש רוצחים", או "אחרי אוסלו נרצחו 256 ישראלים מהטרור הפלסטיני, שלפני כן היה נשלט".
אבל אני משווה רק את רמת הייאוש. מי שחש כמוני את גלי הייאוש והזעם, חשוב שיצטרף לתקיעת השופר הזאת של אזהרה, ובעוד מועד.
