לראשונה זה שנים, מערכת הבחירות בעיר שדרות מנומנמת. כפי שהדברים נראים כעת, פחות מחודשיים ליום הבחירות, ראש העיר הנוכחי אלון דוידי עומד לקחת את הבחירות בהליכה. הוא זוכה לתמיכה מכל המגזרים בעיר, ובשיחות עם תושבים קשה למצוא מישהו שצופה תסריט אחר מלבד ניצחון מוחץ של דוידי בדרך לקדנציה נוספת. ואכן, צריך להודות שמורגשת תנופת פיתוח בשדרות. נבנות שכונות חדשות ובהן אלפי יחידות דיור, נחנכים פארקים חדשים, ואם נניח בצד לרגע את האיום מעזה שמרחף תמידית מעל העיר הזאת, שדרות בתקופה נהדרת.
דווקא במועצה השכנה, שער־הנגב, מתחוללת דרמה פוליטית. לראשונה בהיסטוריה, אחרי 61 שנים, יתקיימו בחירות לראשות המועצה. עד היום הגיעו הקיבוצים להסכמה ביניהם בנוגע לזהותו של ראש המועצה שלהם ולא קיימו בחירות, מה שמסביר את העובדה שרק חמישה אנשים כיהנו עד היום בתפקיד ראש מועצת שער־הנגב, כל אחד כ־12 שנים בממוצע. לפני כמה חודשים הודיע ראש המועצה הנוכחי, אלון שוסטר, על פרישתו לאחר 16 שנים בתפקיד, ובניגוד לעבר, על כיסאו יתמודדו שני מועמדים – נירה שפק ואופיר ליבשטיין, שניהם מקיבוץ כפר־עזה. הקיבוצניקים, שהתרגלו להביט מהצד על מערכות הבחירות הסוערות אצל השכנים משדרות, מתמודדים פתאום עם מערכת בחירות מסקרנת, ודווקא בעיר שלצידם הרחוב רדום.
היפוך הצדדים הזה אפיין במידה מסוימת גם את המפגש המסקרן שהתקיים השבוע בשדרות, ביוזמת 'תנועת הפריפריות'. תחת הכותרת "מי מפחד מחלוקת הכנסות", התכנסו תושבים מעיירות הנגב יחד עם אנשי התנועה הקיבוצית כדי לדון באחת הסוגיות שהזינו במשך שנים את המתח בין עיירות הפיתוח לקיבוצים. בעבר היו אלה תושבי העיירות שדחפו לעיסוק בנושא ואילו הקיבוצניקים, כבעלי השטחים והנכסים, העדיפו לברוח ממנו. במפגש השבוע, שהתאפיין כולו באווירה מפויסת, נוצר רושם שהצדדים התחלפו. נציגי הקיבוצים הרשימו בנוכחותם. למפגש הגיעו מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר, ראש מועצת שער־הנגב אלון שוסטר, וגם שני המועמדים שמתמודדים על כיסאו. מצד המארחת, שדרות, הגיע סגן ראש העיר אלעד קלימי.
מה שמסביר את ירידת המתח הוא ההסכם ההיסטורי לחלוקת קרקעות והכנסות שנחתם בערב פסח האחרון בין שדרות לשער הנגב. על פי ההסכם שאליו הגיעו שני האלונים – דוידי ושוסטר – יועברו משער הנגב לשדרות כ־1,300 דונם לשימושי תעשייה ומסחר, ועוד כ־2,700 דונם למגורים בשכונות החדשות. בשורה נוספת לשדרות בהסכם היא העברת מתחם תחנת הרכבת של העיר והמתחם המסחרי שלצידו, מתחום השיפוט של שער־הנגב לתחום השיפוט של שדרות. חלוקת ההכנסות משטחים אלו תתחלק כרגע שווה בשווה בין שתי הרשויות, אבל תשתנה בעתיד ליחס של שישים־ארבעים לטובת שדרות.
קלימי משדרות סיפר במפגש שלא מעט תושבים בעיר כעסו על דוידי שלא נאבק על דרישתו המקורית לקבל מהקיבוצים שטחי מסחר עם מאה אחוזי הכנסה, ובמקרה של אזור הרכבת התפשר על חלוקה שווה בהכנסות. "שני המנהיגים קיבלו החלטה לשבת יחד ולהתפשר כדי ליצור דיבור ושיתוף פעולה עתידי לטובת האזור", אמר קלימי, ושוסטר הנהן בהסכמה. כשהגיע תורו לדבר אמר שוסטר שאחד העקרונות המרכזיים שעמדו בבסיס ההסכם היה לעשות את התיקון המשמעותי בנכסים העתידיים של האזור, ופחות בנכסים הקיימים. "ניסינו לשפר את המצב של שדרות מבלי לפגוע בשער־הנגב, וזה אפשרי כשיודעים שבעתיד צפויה תוספת של הכנסות".
לא רצינו לנהל
במהלך המפגש, ביקש שוסטר להתייחס גם לסוגיית התעסוקה, שאף היא יצרה בעבר משקעים בין שדרות לקיבוצים סביבה. במשך שנים רבות עבדו רבים מתושבי שדרות כשכירים במפעלי הקיבוצים. שדרת הניהול כולה הורכבה מאנשי הקיבוצים, ותושבי שדרות נאלצו להישאר על רצפת הייצור כשתקרת זכוכית מעליהם. היום, הזכיר שוסטר, פחות משני אחוזים מתושבי שדרות עובדים במפעלי הקיבוצים, והקיבוצניקים מצידם כבר לא מנהלים את אזור התעשייה שלהם.
ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, התייחס גם הוא לסוגיית העבודה, והפנה אצבע מאשימה לראש הממשלה הראשון. "בן־גוריון האשים את התנועה הקיבוצית ב־1950 שהיא לא שותפה במאמצי הקליטה של העלייה ההמונית, ובעקבות כך כפה עלינו להעסיק את תושבי העיירות ועקר מאיתנו את ערך העבודה העצמית שבו דגלנו. היום מאשימים את מפא"י שהקימה ערים כמו שדרות כערי עבדים לקיבוצים, ואני אומר: הפוך, גוטה. אנחנו בכלל לא רצינו להעסיק שכירים. עשו טעות כשנתנו לנו לנהל את המפעלים שבהם עבדו תושבי העיירות. זה יצר מערכת יחסים לא טובה בינינו לבינם".
בנוגע לסוגיית הקרקעות והנכסים, מאיר סבור שהפתרון לא נמצא במועצות האזוריות אלא בשלטון המרכזי. "הרגילו את תושבי דימונה לחשוב שהכסף שלהם נמצא במועצת תמר, ואת תושבי ירוחם שהכסף שלהם נמצא ברמת־הנגב. אבל המדינה היא זו שצריכה להגדיל את המשאבים לכל הרשויות בפריפריה, במקום שיחלקו אותם ביניהם". בדומה למהלך שמוביל שר הפנים אריה דרעי, הציע מאיר שההכנסות מנכסים מניבי ארנונה יועברו לקרן ארנונה ממשלתית, שכספיה יחולקו בין הרשויות בהתאם למספר התושבים בכל רשות.
אחדות דעים נרשמה בקרב כל משתתפי המפגש בנוגע לעיוות של שיטת המצ'ינג (מימון תואם), שעל פיה הרשויות מקבלות תקציבי רווחה מהמדינה רק אם הן מביאות 25% מהמימון מעצמן. השיטה מביאה לכך שהרשויות החלשות בפריפריה אינן מצליחות לגייס את החלק שנדרש מהן למימון, מפסידות תקציבים מהמדינה, והפערים הולכים וגדלים.
אנקדוטה מעניינת תרם ח"כ יוסי יונה שנכח במפגש. הוא סיפר שבמסגרת פעילותו הפרלמנטרית הוא קידם חקיקה שתחייב תקציב חינוך דיפרנציאלי (מדורג) המביא בחשבון את מצבה הכלכלי של הרשות. לאחר שהרשויות המקומיות החזקות התנגדו כצפוי למהלך, הוזמן יונה לשימוע בתוך מפלגת העבודה על המהלך שיזם. לא הועילו כל הסבריו שדרישת תקצוב דיפרנציאלי אמורה להיות טריוויאלית עבור המפלגה. בסופו של דבר, הכוח הפוליטי של הרשויות החזקות כופף גם את האידיאולוגיה החברתית של מפלגת העבודה. 
