פרשתנו פותחת באיסור על אהרן לבוא "בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת", כלומר אל קודש הקודשים, כדי שלא ימות. טעמו של איסור הכניסה מפורש בכתוב: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". ענן זה הוא ענן השכינה, כפי שנאמר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם… מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, כב). כאשר אהרן נכנס אל הקודש מבית לפרוכת הוא מוצא את עצמו עומד מול ענן השכינה הנמצא על הכפורת, וכבר נאמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ).
לאחר איסור זה מפרט הכתוב את סדר העבודה הנדרש כדי שאהרן יוכל לבוא לקודש הקודשים בלא חשש מיתה, ובסוף התיאור נאמר שסדר זה חייב להיעשות ביום הכיפורים. מהי העבודה הספציפית המונעת את סכנת המיתה? גם דבר זה מפורש בכתוב:
"וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת (יב-יג)
ענן הקטורת מכסה את ענן השכינה הנמצא על הכפורת, ובכך נמנעת מאהרן ראיית גילוי השכינה.
עבודת הקטורת חוצצת בין שחיטת פרו של אהרן ובין זריקת דם הפר על הכפורת. הקדמת הקטרת הקטורת לזריקת הדם מובנת, שהרי היא אמורה לאפשר לאהרן לעמוד מול הכפורת ולהזות עליה מן הדם. אבל מיקומה בין השחיטה ובין הזאת הדם, האמורות לבוא ברצף, טעונה הסבר. מדוע לא יקדימו את הקטרת הקטורת לשחיטת הפר?
נראה שזהו טעמו של דבר: ענן הקטורת מכסה, כאמור, את ענן השכינה. כיסוי זה איננו עניין טכני בלבד. כיסוי זה פירושו צמצום של גילוי השכינה. לצורך כפרתם של ישראל מאפשר הקב"ה את צמצום גילוי שכינתו. ועם זאת יש למעט ככל האפשר בצמצום זה, ולכן נדחית הקטרת הקטורת עד לרגע שבו היא נדרשת.
מה מגן על הכהן
מחלוקת גדולה נחלקו החכמים והצדוקים (בייתוסים) בשאלה כיצד יש להקטיר את הקטורת ביום הכיפורים. לפי חכמים, הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים עם מחתת הגחלים בימינו וכף הקטורת בשמאלו, מניח את הקטורת על מחתת הגחלים, והעשן עולה ומכסה את הכפורת. לפי הצדוקים, לעומת זאת, הוא שם את הקטורת על הגחלים עוד לפני כניסתו, ורק לאחר מכן הוא נכנס לקודש הקודשים עם המחתה המעלה עשן.
הן חכמים הן הצדוקים ייחסו חשיבות רבה לעניין זה. במשנה נאמר שזקני בית דין היו משביעין את הכוהן הגדול שלא ישנה מסדר העבודה, כלומר שלא יעשה כשיטת הצדוקים. מנגד נאמר בתלמוד שכאשר שאלו כוהן צדוקי מדוע עשה מה שעשה, השיב להם: "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'כי בענן אראה על הכפרת'. אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. עכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?". תשובה זו מזכירה את דברי רבי עקיבא שקרא קריאת שמע כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. מכאן יש ללמוד על החשיבות הרבה שייחסו הצדוקים לשיטתם.
שיטת חכמים תואמת את לשון הכתוב, שכן הבאת הקטורת מבית לפרוכת כתובה לפני נתינת הקטורת על האש. מנגד, שיטת הצדוקים הגיונית יותר. אם ענן הקטורת מגן על הכוהן הגדול מפני המיתה עקב ראיית ענן השכינה, דין הוא שהכוהן ייכנס לקודש הקודשים עם מחתה שממנה עולה ענן הקטורת, כדי להסתיר ממנו כבר בעת כניסתו את ענן השכינה שעל הכפורת.
יש לנו אפוא לשאול, לפי שיטת חכמים, מה מגן על הכוהן באותן שניות לאחר שהוא נכנס מבית לפרוכת ועדיין לא נתן את הקטורת על הגחלים? נראה שכאן יש להשתמש בכלל "מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה". עצם מחשבתו של הכוהן הגדול בעת כניסתו לתת את הקטורת על הגחלים, כאשר שניהם מזומנים בידיו, מצטרפת למעשה, ומגינה עליו באותם רגעים שלאחר הכניסה עד להעלאת ענן הקטורת.
המצווה גוברת
אלא שעדיין יש לשאול: מדוע עלינו להסתמך על הכלל של "מחשבה טובה מצטרפת למעשה"? מדוע לא יניח הכוהן את הגחלים על הקטורת לפני כניסתו, כשיטת הצדוקים, ובכך יימנע כליל, אפילו לשניות אחדות, מעמידה מול הכפורת שעליה הענן?
נראה שכאן יש לחזור לעיקרון שהזכרנו לעיל בקשר לשאלה מדוע לא יעשה הכוהן את עבודת הקטורת לפני שחיטת הפר. התורה מבקשת למעט ככל האפשר בצמצום גילוי השכינה. הנחת הגחלים על הקטורת והעלאת עשן המכסה את ענן השכינה לא תיעשה אלא ברגע שהדבר יידרש, כלומר רק ברגע הכניסה, ולא רגע אחד לפני כן. כאמור, באותן שניות לאחר הכניסה, עד שענן הקטורת עולה, מוגן הכוהן מפני ענן השכינה באמצעות מחשבתו הטובה שמצטרפת למעשה.
נראה שהצדוקים לא היו מוכנים לקבל כלל זה. ענן השכינה היה בעיניהם סכנה ממשית, מעין אנרגיה פיזית העלולה לגרום באופן מיידי למותו של העומד נכחה. נראה שהם סברו שהנכנס ללא ענן קטורת מחלל את קדושת השכינה, ולשיטתם אי אפשר שמחשבה מופשטת תגן מפני ענן שכינה ממשי.
מנגד, לחכמים היה חשוב להדגיש שה' שולט גם על הכללים והכוחות שהוא יצר בעולמו. גם הסכנה הגלומה בעמידת הכוהן מול הענן שעל הכפורת בעת כניסתו, מתבטלת מכוח המחתה והקטורת שבידיו ומחשבתו להניח את הקטורת על הגחלים, כאשר דבר זה נעשה במצוות ה'.
עיקרון זה הוא מרכזי ביום הכיפורים. החוטא אינו רשאי לעמוד לפני ה', כשם שהטמא אינו רשאי להיכנס למקום הקודש. אבל כאשר הוא בא לבקש כפרה, מצטרפת מחשבתו למעשה, והוא מורשה לבוא ולעמוד לפני ה' כדי לבקש את כפרתו.
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".
