במסעותיי לפולין במהלך השנים האחרונות מצאתי את עצמי אומר בהזדמנויות שונות קדיש, כאשר לכל קדיש כזה ניתנה, לפחות מבחינתי, משמעות אחרת ולכל הפחות לא משמעות אחת ויחידה: פעם על אלה שנרצחו, ופעם על אלה שחיו שם ונפטרו עוד לפני תקופת השואה; לעיתים על איש או אישה מסוימים, ולעיתים כצורך פנימי ורגשי "להגיד משהו", עם או בלי ממד דתי.
מכאן נבטה המחשבה לצאת ולחפש את הקדיש בספרות שנכתבה על ידי שורדי שואה ואחרים. חיפוש שכזה אכן מעלה נדבכים שונים – בעלי זיקה יהודית־דתית אך גם בעלי אופי כללי ואוניברסלי יותר, מעין התבוננות מבחוץ על תופעה בעלת משמעות מיוחדת, הדורשת הסבר והתייחסות.
מאמר זה מתפרסם לקראת יום השואה והגבורה, שיחול בשבוע הבא. ראוי לציין שגם עשרה בטבת, שמוכר כיום בעיקר כ"יום הקדיש הכללי" לזכר נרצחי השואה שיום מותם לא נודע, נקבע כבר בשנתה הראשונה של המדינה על ידי הרבנות הראשית כיום הזיכרון לחללי השואה, ללא זיקה ישירה לעניינו של הקדיש.
כך למשל, בעיתון "הצפה" מ־17 בדצמבר 1948 פורסמו הדברים הבאים: "י' בטבת – יום הזכרון לעם הטבוח. יום העשירי בטבת נקבע סופית כיום הזכרון לחללי השואה – כך החליטה המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לארץ ישראל בישיבה מיוחדת שהתכנסה בירושלים בהשתתפותו של שר הדתות". רק בעשרה בטבת תשי"ד (16 בדצמבר 1953), הופיעה לראשונה, שוב ב"הצפה", כותרת שנתנה לאותו תאריך, עשרה בטבת, את השם המוכר לנו עד היום: יום הקדיש הכללי.
הדברים לא הובאו כאן כדי לסקור את ההיסטוריה של עשרה בטבת ונסיבות קביעתו כתאריך המתייחס לימי השואה, אלא כדי להצביע על הזיקה של ימי הזיכרון השונים לשואה, אם בעשרה בטבת ואם בכ"ז בניסן, אל הקדיש. והרי לכאורה הדברים מובנים מאליהם: אמירת קדיש על הנספים.
להלן אציג מספר מצומצם של טקסטים ממקורות ספרותיים, אשר בכל אחד מהם ניתן לראות ממד אחר של הקדיש.
איצ'ה מאיר לא נכנע
ב"ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות וביערות", שנערך על ידי יצחק צוקרמן ומשה בסוק ויצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1954, הופיע סיפור בשם "יתגדל ויתקדש", מאת שלום אש; בראשו ציין הסופר כי הוא מוקדש "לעיירתי קוטנה". אש, מענקי ספרות היידיש של המחצית הראשונה של המאה העשרים, היגר לארה"ב ב־1938. בסיפור זה מדגיש אש את ממד "קידוש השם" על ידי הבחירה לשמור שבת תחת הרודנות הנאצית, כאשר אמירת הקדיש עוטפת את העלילה לכל אורכה.
הדמות המרכזית בסיפור היא יהודי ורשאי בשם איצ'ה מאיר רוזנקרנץ. חזותו היהודית המובהקת אינה משאירה מקום לדמיון, והיא אף מתכתבת עם האופן שבו הוצג היהודי בתעמולה הנאצית:
ואולם יודֶא בכל רמ"ח ושס"ה שכזה עדיין לא ראתה עינם. היהדות זעקה מכל ישותו של איצ'ה מאיר בקולי קולות. זקנו היה מלא, פיאותיו השחורות היו רועדות על גבי זקני הלחיים העבותים. מלבושיו: מעיל אטלס מבריק קרוע, קשור חגורה. והעיקר – הרגלים מפוזמקות־הלובן שהציצו מתוך שני סדקים בחלוקו הארוך.
איצ'ה מאיר עובר התעללות מידי הגרמנים המורטים את זקנו, ורותמים אותו לעגלת משא תוך שהם ממשיכים להכותו באכזריות. עם זאת, רוחו של איצ'ה מאיר איננה נופלת. בניגוד לשבירה הגופנית והנפשית של שאר היהודים הנמצאים עימו ונוטלים חלק באותן עבודות כפייה, הוא בוחר באמצעות התפילה, ובעיקר אמירת הקדיש, להמשיך לחיות:
שעת בין השמשות של יום סתיו. אל חדר המרתף הוכנסו עכשיו המון יהודים שהוחזרו 'הביתה' מן העבודה. מהם צעירים, מהם קשישים. יהודים מגולים ולבושי קצרות, יהודים בקפוטות ארוכות.
יהודים מוכים אלה מחפשים רק מקום להניח בו את גופם הדווי. אותה מציאות אפלה ונטולת כל רגש, בוודאי רליגיוזי, נשברת לפתע: "פתאום נשמע קול: יתגדל ויתקדש שמיה רבה!". קריאתו ועמידתו של איצ'ה מאיר הצליחה להפיח חיים ביהודים נוספים. למחרת, "בטרם האפירה השחרית מבעד לאשנבי המרתף פנימה, עוררה את היהודים הנדכאים לא השריקה של איש הגסטאפו כי אם היתגדל ויתקדש של איצ'ה מאיר".
דבקותו של איצ'ה מאיר באמונתו אף עלתה לו בחייו. לאחר כמה ימים שבהם המשיך עם אמירת הקדיש והתפילה, ירדה השבת ואיצ'ה מאיר סירב לצאת לעבודה. עד מהרה נחרץ דינו לתלייה, אשר נקבעה לשעה שש בערב. בעת שהוליכוהו לגרדום הטרידה את מנוחתו לא סופו הקרב כי אם המחשבה על כך שגזר הדין ימומש טרם צאת השבת. איצ'ה מאיר מבקש מהרמנים להמתין עד להופעת הכוכבים הראשונים בשמיים, אולם רגע העלאתו לגרדום הגיע בטרם סיים את תפילת מנחה. "אתה אחד ושמך אחד, הוסיף איצ'ה מאיר לנהם בינו לבין עצמו, כשהוטל החבל על צווארו".
כאשר חזרו היהודים מעבודתם ראו את גופתו של איצ'ה מאיר על הגרדום. בתגובתם בחרו להמשיך את קידוש השם שלו, וזאת דווקא באמצעות אמירת הקדיש:
כשבאו לתוך מרתפם פנימה לא הטילו עצמם על קרשי העץ, לא לקחו את רגליהם בכפות ידיהם. עד מהרה צץ ונתגבה אחד ליד כותל המרתף, התחיל מתנועע וקרא בקול רם: יתגדל ויתקדש. שוב לא זירז אותו איש. יהודים צצו ועלו זה אחר זה מאחורי החזן, וכולם התחילו מתנועעים יחד: יתגדל ויתקדש. זכה איצ'ה מאיר וניתן לו ממשיך.
ייתכן שהבחירה של אש לסיים במילה "ממשיך", בלשון יחיד, אף שעל פי התיאור יהודים נוספים הצטרפו לאמירת הקדיש, מבטאת את האחדות האמונית בקרב אותם יהודים, וזאת לצד העניין הרעיוני מאחורי אמירת הקדיש, המבטא שלמות. והלא כך נאמר בטור: "שמיה רבא – יש מפרשים שם יה רבא, שאנו מתפללין על שם יה, שאינו שלם, שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק" (טור אורח חיים, נו).
"לא אוכל להיות אב"
קדיש נוסף, המשקף אמירה שונה, מתואר על ידי הסופר היהודי־הונגרי, חתן פרס נובל לספרות, אימרה קרטס. קרטס, יליד בודפשט, גורש לאושוויץ ב־1944, בהיותו בן 15. בספרו "ללא גורל", שפורסם בשנת 1975 ובהמשך עובד לסרט, הוא מתאר את קורותיו של נער המגיע לאושוויץ ולמחנות נוספים, במידה רבה קורותיו שלו.
במאמר שפרסם הסופר אהרן אפלפלד בכתב העת "ארץ אחרת" לרגל זכייתו של קרטס בנובל, הוא מתייחס לכתיבה של קרטס מתוך ראייתו כיהודי שגדל בסביבה מתבוללת ובחר להקדיש חלק ניכר מחייו וכתיבתו לשואה. קרטס, כותב אפלפלד, "שייך למשפחה מסוימת של סופרים יהודים כמו פרימו לוי, ז'אן אמרי, פול צלאן, שכולם באו ממשפחות מתבוללות. הם אינטלקטואלים שאימצו את הספרות האירופית פר אקסלנס, חוו את השואה ומבקשים לתת משמעות לכל".
לדברי אפלפלד, כותבים אלו, שיהדותם לא היוותה עניין מרכזי בחייהם לפני המלחמה, מנסים להסביר את אושוויץ באופן החורג מהיבטים של יהודים לעומת נכרים, ונוגע במאבק האוניברסלי שבין טוב לרע במובן הרחב יותר. באופן זה ניתן גם לגרמנים להתמודד עם המציאות שהתרחשה, שכן שאלת הפתיחה אינה "מדוע השמדתם את העם היהודי" אלא מחפשת, לפחות בהתחלה, הגדרות רחבות יותר. "זה מאפשר לצאת מהפרטיקולריות, מהניסיון, מההיסטוריה, מהפרטי, מהגורל של היהודים והגרמנים כאחד".
אפלפלד חותם את דבריו: "הסופרים האלה אינם עושים זאת בשביל למצוא חן בעיני הגרמנים או בעיני ההונגרים, אלא משום שאין להם זהות יהודית. הם גדלו ללא ידע יהודי, ללא שורשים יהודיים".
לא כאן המקום להתייחס למידת יהודיותם של אותם סופרים שמנה אפלפלד והשפעתה על כתיבתם, אבל דווקא בהקשר של קרטס ניתן להצביע על כמה היבטים בכתיבתו המראים כי למרות הרקע שבו גדל והתחנך וזיקתו הרופפת ליהדות, היא באה לידי ביטוי במילים שהוא בוחר להשתמש בהן.
"קדיש לילד שלא נולד" הוא ספר פחות מוכר של קרטס (פורסם בעברית בהוצאת "המעורר", בתרגומו של איתמר יעוז־קסט). כבר בבחירת השם יש אמירה יהודית משמעותית. הכותרת הזו איננה אמירה אמונית־דתית, אלא מתייחסת בראש ובראשונה לבחירתו של קרטס שלא להביא ילדים לעולם: "לא! לא אוכל להיות לעולם אב, גורל או אלוהים של אדם אחר. לא! לא יקרה לעולם לילד אחר אשר קרה לי" (עמ' 80).
במהלך הספר באה לידי ביטוי המשמעות המכוננת של אושוויץ בחייו של קרטס, מעין נקודה ארכימדית המשפיעה על תפיסתו את העולם, כאשר לכך נלוות כל העת שאלות הנוגעות לקשר בינו ובין היהדות והיהודים. אחד הביטויים לכך מופיע בתיאור הבא:
ובבוקר מן הבקרים פתחתי בחוסר זהירות את דלת חדר השינה, אך כעבור רגע ולא בקולי קולות – סבתי על עקבי, כשאני משמיע קול של צווחה בתוכי פנימה, הואיל וראיתי דבר מה איום ונורא… מול הראי ישבה אשה קירחת ולבושה בחלוק אדום. היה צורך בזמן, עד שראשי המבוהל והמבולבל הצליח לזהות את האשה עם הדודה מקרב קרובי משפחתי, שרגיל הייתי לראות אותה עם שיער מוזר בדלילותו וקשיח, שיער חום הנוטה לג'ינג'י (עמ' 23).
לאחר אותו מפגש של קרטס הצעיר עם קרובת משפחתו ונוכח החרדה שתקפה אותו, הסביר לו אביו את העניין: "בני משפחתה של הדודה הם פוילישים, כלומר הם מפולניה, וכי נשים פוילישיות נוהגות לגלח את ראשן מסיבות דתיות, וכי הן חובשות פאה (הנקראת גם קפלט) במקום פאר ראשן שהוסר". במילים אחרות, קרטס נחשף לעובדת היותו יהודי באמצעות המפגש עם דודתו הקירחת. "לפתע תפסתי מי אני: אני האשה בעלת הקרחת הלבושה חלוק אדום", הוא כותב (עמ' 24).
בהמשך הספר חוזר קרטס לאותו סיפור, וזאת במהלך דו־שיח דמיוני עם אשתו בנוגע להבאת ילדים לעולם, והאפשרות שהוא יצטרך להתעמת עם רצונו או אי־רצונו של הילד להיות יהודי. "יהדותי אינה אומרת לי דבר", מדגיש קרטס, "ליתר דיוק – איננה אומרת לי דבר בתור יהדות. בתור נסיון חיים היא הכל. בתור יהדות – אשה בעלת קרחת וחלוק אדום מול הראי" (עמ' 78).
לכל אורך הספר ניתן לחוש במתח המלווה את קרטס לאחר אושוויץ סביב השאלה מה מגדיר את השתייכותו ליהדות. לקראת הסוף חוזר קרטס לראות את אושוויץ כציר שהגדיר את יהדותו:
אני מוכן להיות יהודי אך ורק מזווית ראייה בלעדית זאת… לא, לא את עובדת היותי יהודי… שהרי אני מצפצף על כך… אלא את העובדה שיכולתי להימצא באושוויץ בתור יהודי הנושא אות קלון. כמו כן את העבודה שבכוח יהדותי יכולתי לחוות חוויה מסוימת (עמ' 104).
אור של טירוף
קדיש נוסף בכתיבתו של קרטס ניתן למצוא בספר "ללא גורל". באחד מתיאורי המִסדרים מסופר על הוצאה להורג של כמה אסירים. קרטס מתאר כי לא היישיר מבט לכיוון שבו בוצע הרצח:
העדפתי להקשיב שמאלה, שמשם הגיע פתאום הקול, מין מלמול, מין ניגון. ראיתי שם בשורה ראש מרעיד קצת על צוואר דק מושט קדימה, ובמיוחד אף ועין ענקית לחה, שברגע זה כאילו הייתה שטופה באור של טירוף. בעצם: את הרבי (עמ' 119).
קרטס מתאר דמות, הרבי, אשר בעת ההוצאה להורג של אותם אסירים – התפללה. ומהי אותה תפילה?
הניגון כבר התפשט והגיע אל השכנים שלנו, הגיע וחדר איכשהו גם אל שאר הבלוקים, כי גם שם ראיתי יותר ויותר פיות נעים וכתפיים, ראשים וצווארים שמתנדנדים כמעט בלי לנוע, בזהירות גדולה, אבל בהחלטיות, קדימה ואחורה. וכל הזמן הזה, כאן, באמצע השורה, המלמול כמעט לא נשמע ובכל זאת הוא לא פסק לרגע, כמו רעש שבוקע מתוך האדמה: "יסקדל ויסקדש" – נשמע שוב ושוב, ואפילו אני יודע, בכל אופן, שזה מה שנקרא קדיש, תפילה של היהודים לכבוד המתים (עמ' 120).
בחירתו להביא את הדברים בדיוק כפי שנשמעו, בהטייתם האשכנזית, מעידה על האופן העמוק שבו נחרטו אצלו הדברים.
ניתן אפוא לראות כי למרות דבריו של אפלפלד שהובאו לעיל בעניינו של קרטס, גם הוא – ששאלת ביטוייה של יהדותו מלווה אותה לאורך חייו לאחר אושוויץ – בחר לפחות בשתיים מיצירותיו להדגיש את עניינו של הקדיש, כמתבונן מבחוץ אך עדיין לא מסוגל להתכחש.
קדיש אחר, שמאז שנחשפתי אליו אינו מפסיק לנקר בי, מגלם בתוכו גם את הקדיש המוכר מקדמת דנא וגם את הקדיש שלאחר אושוויץ. זהו הקדיש שכתב אנדרה שוורץ־בארט, סופר יהודי צרפתי, בספרו משנת 1959, "אחרון הצדיקים" (עמ' 344):
סיפור זה לא יסתיים בקבר שמבקרים אותו לזכרון. כי העשן היוצא מן הכבשן כפוף ככל עשן לחוקים הפיזיים: החלקיקים מצטברים ומתפזרים לפי הרוח הנושב בהם. העליה היחידה לקברות תהיה, קורא יקר, להסתכל לעתים לשמי סער בעצבות.
יתגדל. אושוויץ. ויתקדש. מיידאנק. שמיה רבא. טרבלינקה. אמן. בוכנוואלד. יתגדל. מאוטהאוזן. ויתקדש. בלזן. שמיה רבא. סוביבור. אמן. חלמנו. יתגדל. פונאריו. ויתקדש. טרזיינשטאדט. שמיה רבא. ווארשה. אמן. ווילנה. יתגדל סקארז'יסקו. ויתקדש. ברגן־בלזן. שמיה רבא. יאנוב. אמן. דורה. יתגדל. נויאנגאמה. ויתקדש. פוסטקוב. שמיה רבא. אמן.
