בנעורינו בבני עקיבא נהגנו לשיר את משולש הערכים המפורסם: "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל", או בגרסה אחרת: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". משולש זה היה נראה לנו הקוד הגנטי והרוחני המובן מאליו של הכיפות הסרוגות.
מבט נוסף עשוי ללמד שהעניין מורכב יותר. במיוחד כאשר משווים משולש ערכים זה עם משולש שונה, שעליו כתב הראי"ה קוק, ולפיו שלושת הערכים שיש לשלבם הם "הקודש" (תורה), "האומה" (לאומיות) ו"האנושיות" (הומניזם). לא פשוט לשלב בין השלושה הללו. הציונות, שנולדה מתוך שלילת הגולה ושנאמר עליה כי "דבר אין לה עם הדת", מתקשה להתיישב עם התורה אשר עיקר פריחתה בגלות. ההומניזם, שנושא בכנפיו ערכי ליברליזם ומודרנה, מתקשה לחיות בשלום עם תפיסה שמרנית תורנית. גם בין הלאומיות הפרטיקולרית ובין ההומניזם האוניברסלישוררים מתחים עמוקים. חרף כל זאת האמין הראי"ה ש"תמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלשת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם… כי הקודש, האומה והאדם, יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית" (אורות התחיה, יח).
עד כמה היה נועז ניסיונו של הראי"ה לשלב בין שלושה יסודות אלה נוכל ללמוד מהשוואה עם הגותו הקוסמופוליטית של בן דורו פרנץ רוזנצווייג, שאת יצירתו "כוכב הגאולה" ביסס על המשולש: אל, אדם, עולם. להבדיל מהגותו הלא־ציונית של רוזנצווייג, הראי"ה האמין כי התחייה הלאומית היא יסוד הכרחי, שצריכה לצעוד יד ביד עם התורה וההומניזם.
לכשנתבונן בדבר נמצא כי אותו משולש שעליו שרנו – "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל" – מורכב למעשה משתי צלעות של המשולש שעליו חלם הראי"ה, תוך השמטת הצלע השלישית. המשולש עם־ארץ־תורה הוא מיזוג של שני יסודות, תורה ולאומיות, כאשר היסוד הלאומי מופיע בו פעמיים, פעם בדמות העם ופעם בדמות הארץ, ואילו מקומו של יסוד האנושיות נפקד.
אגב, המשולש הציוני־דתי עשוי להזכיר את המשולש הרגיל בפי בעלי הסוד "קוב"ה, אורייתא וישראל". בשניהם מדובר במשולש שהוא למעשה קו המחבר בין שני יסודות – דתיות ולאומיות. אלא שבעוד אצל בעלי הסוד הערך הדתי הוא שמתפצל לשניים – הקב"ה והתורה – בציונות הדתית הרכיב הלאומי הוא שמתפצל לעם ולארץ.
בין כך ובין כך, שונים פני הדברים בחזונו של הראי"ה, שמצרף לתורה וללאומיות צלע שלישית – אנושיות, או בשמה הלועזי הומניזם. אנושיות זו מביאה אל המרחב את הערכים הליברליים, ההכרה בערך כל אדם, חשיבות ההשכלה הכללית ועוד, שאותם יש לשאוף ליישב עם התורה והציונות.
כאמור, הציונות הדתית שמה דגש על החיבור שבין לאומיות והתורה, ואילו היסוד ההומניסטי נזנח. לא שהתעלמו ממנו כליל; מאז היווסדן משלבות הישיבות התיכוניות והאולפנות לימודי קודש וחול, ומנחילות השכלה כללית וערכי מוסר אוניברסליים. אולם המשולש שמשל בכיפה היה עם־ארץ־תורה, ואילו היסוד האנושי האוניברסלי נכנס בדלת האחורית. בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקותם בציונות הדתית של כוחות הנאבקים בערכים מודרניים וליברליים, ןהיסוד ההומניסטי מדולל עוד.
הנטייה להתמקד במיזוג שני עולמות, ולא להתרחב לשלושה, מובנת; גם כך השילוב בין כפל עולמות הוא קשה ומאתגר. אכן, לאורך ההיסטוריה היהודית ניתן לראות ניסיונות רבים לשילוב דו־מוקדי של התורה עם עולם נוסף שמשל בכיפה באותה עת, כגון תורה ופילוסופיה, תורה ומיסטיקה, תורה ודרך ארץ. את השילוב שבין תורה ולאומיות יש לראות על רצף זה. בכך יש להדגיש עד כמה עמוק ומורכב היה חזונו של הראי"ה בדבר שילוב תלת־קוטבי – תורה, לאומיות ואנושיות.
הקושי להגשים חזון משולש זה ניכר כבר מן האתגר שעימו התמודדו תלמידי הראי"ה בעריכת כתביו: מצד אחד הספר "אורות", שערך בנו הרצי"ה, מוקדש לשילוב בין תורה ולאומיות. מצד השני הספר "אורות הקודש", בעריכת הרב דוד כהן ("הנזיר"), עניינו מערכת היחסים שבין התורה ומגוון תפיסות פילוסופיות. כל אחת מהיצירות מתמקדת בשילוב שתי צלעות מתוך המשולש שעליו חלם הראי"ה, ורק בצירוף שתי היצירות ניתן לעמוד על מכלול חזונו. האתגר להכיל את המשולש כולו מכיל אפוא קושי מובנה. אכן, עצם השם "ציונות דתית" מדגיש את המחויבות הכפולה של הכיפות הסרוגות – לתורה וללאומיות – לא את המחויבות המשולשת.
ואולם, כפי שטען הראי"ה, השילוב בין שלוש הצלעות הכרחי. היעדר אחת מהן עלול לגרום לכך שהשתיים האחרו תאבדנה את הפרופורציות ותהפוכנה למסוכנות. לפיכך הכרחי שאנשי הקודש, אנשי הלאומיות ואנשי האוניברסליות יכירו בנחיצות שכל אחד מן היסודות ישלים את חברו, יאזנו וירסנו, ובכך "מעמידו על מדתו הראויה ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה". כשהתורה והלאומיות חסרים את היסוד ההומניסטי המשלים, הם עלולים להידרדר לתהומות מסוכנים.
זו איננה אזהרה תיאורטית. בשנים האחרונות ניתן לראות כיצד בתוך אזורים מרכזיים בציונות הדתית, הלאומיות הבריאה הולכת ומתחלפת בלאומנות רעילה. לא מדובר במחוזות סהרוריים ושוליים, אלא בתהליכים המתקיימים בלב ליבה של הציונות הדתית. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא בזירה הפוליטית. בשנים האחרונות הציונות הדתית הולכת ונדחקת לזרועותיהם של הכהניסטים וממשיכי דרכם, אותה חבורה שאין לה דבר בעולמה מלבד פופוליזם זול ושטחי של שנאת זרים. קשה להאמין שעד לא מזמן הקפיד ראש הממשלה נתניהו שלא להצטלם עם נציגי מפלגת עוצמה יהודית ולא לעמוד עימם על בימה אחת, בהמשך למסורת רבת שנים של תנועת הליכוד שהחרימה את הכהניזם. גם הציונות הדתית הקפידה להרחיק עצמה מתנועת כך.
והנה, לפני שנים ספורות החל תהליך של הכשרת נציגי מפלגת עוצמה יהודית לבוא בקהל. בתחילה הוצג הדבר כ"בלוק טכני" בלבד, אך בהמשך רבנים מרכזיים בציונות הדתית פסעו צעד נוסף וטענו כי יש קרבה רעיונית בינם ובין תלמידי כהנא. כעת, לפי סקרים עדכניים, מפלגת הציונות הדתית ספק עוברת את אחוז החסימה, ואילו מפלגת עוצמה יהודית משגשגת ועתידה להיות המנהיגה הבלתי מעורערת של הציונות הדתית. לאן נוליך את הבושה. כך הולך ומתממש לנגד עינינו האיום של הפיכת הציונות הדתית מתנועה לאומית לתנועה לאומנית, מקבוצה המשתלבת בהנהגת הפלא הישראלי לקבוצה הנדחקת אל השוליים הסהרוריים הגזעניים, אשר מנהיגיה מוחרמים בבירות העולם. הנזק אינו מתמצה במישור הפוליטי; זוהי בראש ובראשונה קריסה רוחנית, ערכית וחינוכית.
תהליך זה אינו גזירת גורל. לא מאוחר לעוצרו. הציונות הדתית עדיין יכולה להכריע כי מחויבותה משולשת ולא כפולה: לתורה, ללאומיות ולאנושיות. זוהי הכרעה שהיא בראש ובראשונה רוחנית וחינוכית, ויהיו לה גם ביטויים פוליטיים. משכך ייעשה, החיבור עם הלאומנות הפופוליסטית של תלמידי כהנא יהפוך לדבר מגונה, בבחינת בל ייראה ובל יימצא, לא כבלוק טכני ולא בכל צורה אחרת. דווקא בשל מרכזיותה של הלאומיות במשנת הציונות הדתית, היא חייבת להישמר מהחלפת לאומיות בלאומנות. את המחויבות לתורה וללאומיות יש ללוות בקודקוד השלישי של מחויבות לאנושיות. לא מאוחר לשוב אל המשולש שתבע וטבע הראי"ה: הקודש, הלאומיות והאדם.
