זלדה נפטרה במוצאי יום השואה, והשנה יחול יום השואה הדחוי בכ"ח ניסן, יום מותה. מילות השיר המפורסם ביותר שכתבה, "לכל איש יש שם", מוסיפות להדהד בקרבנו. סיומו, "לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו", הוא גם סיום חייה של זלדה עצמה, שכמו נאספה אל תוך מילותיה.
בעשור האחרון פרסמה עמותת "זלדה ויצירתה" שלושה ספרי כתבים של זלדה: "ציפור אחוזת קסם", "גני האין" ו"אותות רחוקים של אור". עתה, לרגל שנת הארבעים ללכתה, עומד לצאת לאור ספר רביעי, אינטימי באופיו ומצניע לכת בממדיו, שביחס לקודמיו הוא כיצירה קאמרית לעומת תזמורת סימפונית; מעין סימני כנפיים, שרטוטים עדינים במשיכת מכחול, שחיכו עד עתה לשעתם: "הנעימה העולה מתוך השיח החי והרוטט של זלדה עם אלוהים, אדם ובריאה, נושאת בכנפיה נחמה ומזור, ומזכירה לנו בתוך מוראות המלחמה את קיומו הרועד, היקר, המופלא של האדם" (מתוך ההקדמה).
אילו היו שואלים את זלדה, ייתכן שהייתה מעדיפה להיעלם מן העולם הנגלה כלעומת שבאה, בלי להשאיר עקבות, כ"קרן שמש לא תיתפס בכף". הרי בעודה פה לא נאחזה מעולם ברכוש, בחפצים, בתהילה, באמנות או בעצם קיומה. "לא אשאיר סימן כנפיים באוויר, אך טוב לי כי עפתי מעופי", שרה עם רבּינדְרַנַת טַאגוֹר, המשורר ההודי שכה אהבה. הציפור חולפת, גם סימן הכנפיים חולף. רק המעוף נשאר. משק הכנפיים, והסימנים ששרטט באוויר, רק מקיימים את המעוף עצמו.
ואולי גוף הכתבים, שאני שוקד עליהם יחד עם עורכים נוספים כבר עשר שנים, הוא הציפור, המילּים והאותיות הן הסימנים באוויר, והמעוף הסודי הוא מה שעולה מביניהן.
הקליפה המחוספסת של העובדות
ככל שהשנים חולפות אני מבין מעט יותר מדוע ביקשה ממני זלדה, כחודשיים לפני מותה, לשרוף את כל מחברותיה; היה בזה משום מעשה של עוף חול, המצית עצמו לאפר ומבקש לא להשאיר סימן. סירבתי כמובן לבקשתה, והיא מסרה לרשותי את כל כתביה; רק עשר שנים לאחר שפג חסיון עשרים השנה שדרשה במכתב ל"גנזים", אזרתי עוז לפתוח את תיבת גנזיה.
לספר את תולדות חייה של אותה "קרן שמש", זוהי נסיגה אל עבר הניתן לתיאור "עובדתי", אל עבר המקובע והסופי. על כן, לא פעם השיבה זלדה לשאלות של עיתונאים על חייה במילים כגון "אינני אוהבת להתראיין", "מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי". בעיני זלדה, העובדות המסומרות כשלעצמן הן שקר, אמנם שקר נצרך כדי להעיד על המציאות האמיתית:
חשה אני שהעובדה הגסה אינה אמת כלל וכלל, שזו היא הקליפה המחוספסת שבתוכה טמון גרעין המשמעות של האמת. העובדה היא צילום חיצוני, פרצוף המקרה, בלי האיברים הפנימיים, בלי מחזור הדם, בלי חוט השדרה, בלי הַרגשות ומחשבות, מוּדעוֹת ובלתי מודעות, בלי החלל הבין־כוכבי שחיי תקועים בו, בלי כל מה שקדם לי ושיהיה אחרי. השלט של העובדה מוציא את חיי מאפיק האפשרויות הבלתי מוגבלות, מן המשחק החופשי של החיים. העובדה היא שקר, אבל היא נחוצה כי היא אי באוקינוס. היא שאגת האריה המזכירה לנו שיש אריה. היא החלון המואר שמזכיר לנו שבחוץ, בחלל העולם, זרחה השמש.
כאשר נשאלה על השירה, במפגש תלמידים בבית עגנון, אמרה: "בשירה זה לא בדיוק מה שקורה, זה כאילו לא השושנה אלא הניחוח של השושנה. נגיד כך; לא גוף השושנה אלא הריח, או הזוהר שלה או התחושה שהיא מעוררת".
עובדות חייה של זלדה אינן חשובות כשלעצמן, אך בתוכן גנוז אותו מעוף פלאי, חד־פעמי, של ציפור יחידה במינה שאין דומה לה. ומהמקום הזה אני מנסה בכל זאת לכתוב מעט על היכרותי איתה ועל חייה ויצירתה.
רבים מאיתנו התנסו במהלך חייהם בַּפער בין המפגש עם יצירתו של אמן, שהיא ה"יין" המשובח והמסונן שלו, ובין ההיכרות איתו עצמו – על תכונותיו הקטנוניות יותר והנאצלות פחות. ביחס לזלדה לא חשתי מעולם, אפילו לרגע, בפער כזה. להפך, דמותה ה"יומיומית" היתה מעל ומעבר לכל מה שיכלה לבטא ביצירתה, וכפי שחזרה ואמרה: "החיים אצלי מעל האמנות".
פעם סיפרה לי שבימי המצור בירושלים אבד לה השיר הארוך ביותר שחיברה. במקום לנסות לשחזרו, היא קיבלה את האובדן כהשתתפות שלה במערכה הכבדה.
איש אינו מתאכזב מִצב משום שאינו יכול לדאות, או מעץ אורן הכבול למקומו, או מכוכב רתוק למסילותיו, משום שאין הם יכולים להיות אלא עצמם. נראה שרק אנחנו, מכוח הבחירה, מסוגלים להיות "לא עצמנו". וכמו ב"רומנסה סהרורית" של פדריקו גרסיה לורקה, שגם את שירתו אהבה זלדה מאוד ואף העתיקה ממנה במחברותיה: "Pero yo ya no soy yo" – "אבל אני כבר לא אני".
זלדה מעולם לא ניסתה להיות מישהו אחר או משהו אחר. היא לא אהבה במיוחד את שמה, אך לא עלה על דעתה לשנותו או לעברת אותו. חייה היו רצופי מחלות ואסונות, אך אלה היו חייה ומעולם לא רצתה להחליפם באחרים, או לראות בסבל חטוטרת של משא מיותר.
"הייסורים הם דבר איום", כתבה, "הייסורים וההשפלות… אבל בלי ייסורים אינך הופך אדם, אתה נשאר בבחינת פרח. כמו שאין לידה פיזית בלי דם, כך אין לידה רוחנית בלי ייסורים. הם שיגוֹלו את האבן מפי הבאר".
ובמקום אחר: "ובכל זאת אינני רוצה לוותר על אף ליל ייסורים אחד, כי לפעמים, כמו במקרה של אמי, לילות חייה האחרונים, המלאים ייסורים נוראים, נגעו בשמים, והיא עמדה מול אלוהים".
היא מעולם גם לא שאפה להיות נטולת חסרונות. אדרבה, שום דבר אנושי לא היה זר לה, ובמיוחד לא חולשה, נפילה, תחושת אשמה או בושה. כאשר נשאלה מהו השלום בעיניה, השיבה תשובה לא צפויה: "השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן".
"יש עגבנייה, יש חצילים"
מאז שקראתי את ספרי שיריה הראשונים בגיל 22, השתוקקתי מאוד להכיר אותה, אך כיוון שנתעיתי לחשוב, כמו רבים אחרים, שהיא "אישה חרדית ממאה שערים שכותבת שירים", ובהיותי אז "לא דתי", לא העליתי על דעתי שמפגש כזה הוא אפשרי. התוודעתי אליה רק כמה שנים אחר כך, דרך אשתי לעתיד שהתגוררה אצלה כשנה עד נישואינו. מאז ועד יום מותה ביקרנו אצלה כמעט מדי יום ביומו.
דומה שאירועי חייה וניסיונותיה כוּוְנו לחשוף את מהותה הפנימית, הסגולית, הטמונה בה בבחינת "בטרם אֶצָּרְךָ בבטן": ילדותה באוקראינה כבת יחידה, אחרי עשר שנות ציפייה של הוריה לפרי בטן; "מהפכת אוקטובר" הבולשביקית, בהיותה כבת שלוש. בעיניה כילדה, המהפכה היתה מצד אחד תוהו של בלהות ושפיכות דמים, ומצד שני התנערות מן הבינוניות ה"בעל־בתית", תוך מסירות נפש פרועה לתיקון עולם. עד כדי כך שמבחינת הטוטליות והמסירות, היה דמיון מסוים בין המהפכה מבחוץ ובין העולם החסידי־חב"די של סבהּ הצדיק מבַּית.
אך ימי ילדותה, כפי שתיארה בהרחבה ברשימות ארוכות, היו ימי פוגרומים נוראים: רצח דודהּ; הפוגרום בבית המשפחה; השבץ שלקתה בו סבתה; דמותו העילאית של הסב, הרד"ץ חן, ש"כאברהם אבינו עקד את בנו"; ניגוני חב"ד העתיקים; הגן המופלא ליד הבית; והנהר הגדול, נהר הדְיֶיסְנָה – כל אלה נצרבו בליבה. גם המפגש בשוק, בגיל ארבע, עם קבצן קיטע, נחתם בנפשה וליווה אותה עד יומה האחרון.
חודשים אחדים לאחר עלייתה של המשפחה ארצה ב־1925, נפטרו סבה ואביה, וזלדה נשארה לבדה עם אימה, במצוקה ובעוני גדול. רק בגיל 36 נישאה לחיים מישקובסקי. השניים חיו יחד עשרים שנים נפלאות, אך לא נולדו להם ילדים. חיים חלה במחלה קשה וסבל ייסורים גדולים עד מותו ב־1970. לבסוף, לקראת גיל שבעים, חלתה זלדה במחלה ממארת, שממנה נפטרה.
ניסיונות חייה של זלדה חשפו והעמיקו את שורשי נפשה. המחסור, הן בימי ילדותה והן בתקופת המצור בירושלים, לא הוליד חרדה כלכלית או ניסיון לפצות עצמה בחיי רווחה, אלא הסתפקות במועט, ללא כל קשר להצלחתה כמשוררת. אני זוכר איך הייתה מקבילה את פנינו בשמחה כשבאנו לסעוד אצלה וקוראת: "יש עגבנייה, יש חצילים, כל טוּב סלה!".
הלילה הראשון שלה בהרי ירושלים, הלילה שהיא תיארה בשיר "בתור הילדות אכילת פרי חדש" וברשימות רבות, "נטל מן הנשמה את תאוַת הקניָן". היום סימא את עיניה במבול של אור ברחובות ירושלים, וגם הוא שיתק כל שאיפה להיות חשוב, ואפילו להקים בית. נסיונות הבדידות המרה רק העצימו את המיית ליבה כלפי כל הגלמודים, ויצירתה זרועה חמלה אינסופית לבודדים, לתועים, לנחשלים ולכושלים.
"אז אל תברך"
נראה לי שמה שהגן על זלדה מפני הפער שבין יצירתו של אמן להנהגתו בחיים היא הענווה – ענווה עמוקה, פנימית, ללא שמץ של העמדת פנים. פעם סיפרה לי שאחד מידידיה הפסיק לבקרהּ אחרי שנתפרסם ספרה הראשון, "פנאי". כשחזר אליה, מקץ חודשים אחדים, שאלה להיכן נעלם, והוא ענה שחשש שהיא "תתקלקל" בעקבות הפרסום. זלדה הגיבה בתימהון גמור: "מה הקשר בין הפרסום וביני?". היא לא הבינה איך ייתכן מצב שהיא "תחזיק מעצמה" בעקבות היותה ידועה.
הענווה התבטאה בכל מה שכתבה או ציירה. במכתב אל עזה צבי, שמופנה גם ליונה וולך, היא כותבת:
אבל יש גם קו עקרוני: אתן רוצות בשירים טהורים (במובן השירי), עד כמה שיכולים להיות כאלה אצלי בלשוני העירומה והנפחדת, ואני בעומק לבי שואפת לשיר שירים פשוטים מובנים לעמְךָ, ולא רק לדַקי טעם. אַת יודעת שאצלי החיים תמיד לפני האמנות, ובעצם אני לא סופרת ולא משוררת, רק ברייה שנפשה עולה לפעמים על גדותיה מרוב צער או שמחה. איני יודעת כל חוקים ומשפטים בשירה, ואפילו בעברית…
מעולם לא ראיתי אותה שופטת מישהו או מנסה להנחיל לו דעות או רעיונות, שלא לדבר על כוונה להחזירו בתשובה. מעולם לא חשבה שהבינה דבר עד הסוף, תמיד השאירה צוהר פתוח להשגה חדשה לגמרי.
בשנות היכרותנו התחלתי לשמור מצוות. פעם, בסעודת שבת, אמרתי לה שקשה לי לברך ברכת המזון, כי חלקיה אינם מתחברים אצלי. זלדה הגיבה בפשטות: "אז אל תברך". כך, ורק כך, עזרה לי לבנות בעצמי את הברכה ולומר אותה בשלמותה כעבור זמן.
תאומתה של הענווה היא תחושת הזולת. בנוהג שבעולם אדם קרוב אצל עצמו. זו נקודת המוצא, זה יצר לב האדם רע מנעוריו. משם יכול אדם לגדול, לגלות את זולתו, להתחשב בו, ולפעול למענו אפילו עד כדי מסירות נפש. אבל נקודת המוצא בעינה עומדת.
אצל זלדה, הסדר הוא הפוך. "אתה" קודם ל"אני". כך כתבה לאחד מעורכיה, המשורר ישורון קשת:
את השיר האחרון כתבתי כשחליתי… רציתי לתת בו את ההרגשה של יחס אי־אישי לעצמי, מין התפשטות הפרטיות שאני חשה לעתים די קרובות, ואולי זו גם הסיבה לאי־פעילותי. אלא שבאותה שעה נפשי נודדת לכאב הזולת ומזדהה אתו, כאילו המרכז אז לא בי – ואני רק חלק מהכלל, חלק בלתי מוגדר, בלתי מסוים, חלק שנבלע בכלל, והוא לא כלום – והכל. כמאמר האגדה החסידית שהאדם אינו בבחינת "אני", ש"אני" רק אלוהים.
פלא לראות עד כמה הייתה שמחה בשמחתם של אחרים על דברים שנמנעו ממנה עצמה, כמה זרחו פניה כשנתבשרה על היריון או לידה של ידידותיה הצעירות – שמחה נקייה באמת, משוחררת ממרירות ומקנאה. כמה דאגה לשדך כל בחורה שגרה אצלה בימי אלמנותה, אף שלא קל היה לה להתרגל למישהי אחרת במקומה.
וכך כתבה:
כאשר אני רואה אדם מואר מבפנים באהבה – ואהוב – יש לי רצון להגן עליו מפני הזדים שמתנכלים לו מבחוץ ומפני השדים שאורבים לו מבפנים. כי ההרגשה שקיים אור, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי – משנה את החיים, עושים אותם מוארים.
מיאנה לבגוד בשולחן הישן
תחושת הזולת לא הייתה מוגבלת לחיים בעלה, לקרוביה וידידיה, לערבייה שפגשה בבית החולים או לזו שבאה בקביעות לאכול אצלה ולקבל צדקה. זלדה הכירה בהבדלה בין אדם לאדם, ובין הקיום האנושי למדרגות אחרות בסולם הבריאה: "שׁוֹשַׁנָּה שֶׁעָלִים לָהּ כְּתֻמִּים/ חָצְתָה אֶת אֵימַת הַמֶּרְחָק/ שֶׁבֵּין קִיּוּמָהּ הַצִּמְחִי/ לְדַם קִיּוּמִי/ לִהְיוֹת יְדִידַת לִבִּי".
דווקא המרחק עצמו הפך למרחב של כבוד וקרבה, עד כדי הזדהות גמורה. "לצדיק אמת כואב בחדרו גם כשתולעת נחתכת ביער", חזרה באוזניי לא פעם. והיא, שמעולם לא העלתה על דעתה שגם היא בקהל הצדיקים, שמחה בשמחתם וכאבה את כאבם של עצי האורן והברוש והזיתים ה"חכמים ועצובים כאנשים", של חתולים ברחוב, של ציפורים צמאות שבאו לחפש מים, של השמש על כל פניה, של הלילה וההרים, ואפילו של השולחן הישן שלה, שראתה בו סוס זקן ששימש אותה שנים רבות ומיאנה לבגוד בו ולהחליפו באחר.
אותי ואת השקיעה ואת קְטון העשבים ואת הים גזר אלהים מאותו משי יקר, מאותו אריג נִסּי. הנקודות החשובות בחיי, בילדותי – שקיעת השמש ברוסיה, בגן, בגדר, שנטעה בי את ההרגשה שחזרה אחר כך פעמים רבות (אבל תמיד כשאני בחוץ) שאני והנמלה והאוויר, וההר והגדר וכל אדם, הם איברים של גוף אחד ורוח אחת.
תחושת הזולת היא המפתח לידידות האינסופית שזלדה חשה כלפי כל נברא, ושהיא אולי הגורמת לקוראיה לחוש שהם הופכים לידידיה בהווה, שהם יכולים לדבר איתה, שהיא לעולם לא תהפוך לפסל או לנכס לאומי או לסוגה ספרותית.
ואחרי כל אלה הייתה מסירות הנפש, שעברה אל זלדה מדורי דורות. מסירות נפש בחיים הנֶחיים – לאימה, לבעלה, לידידיה, לקבצנים שהגיעו לפתחה, לכל הסובלים והאובדים. ומסירות נפש כפשוטה:
חשבתי שהדבר הנהדר ביותר שיכול לקרות לאדם הוא כאשר מישהו כל כך יקר לו, שהוא מוכן למות במקומו.
בדומה לדוד בספר התהילים, זלדה צוללת לתהומות של כאב ונוסקת לשמיים של שמחה עצומה. כנפיה לא נסגרו במותה. המעוף נמשך. ויימשך גם כאשר תשלם מלאכת העריכה וההוצאה לאור. כי בכל קריאה חדשה של מילותיה נפרש מעוף חדש ושונה. והמעוף, לא הכנפיים ואף לא עקבותיהם באוויר, הוא אולי מה שזלדה הותירה בידינו באמת, לדורי דורות ועד עת קץ.
בגב הספר החדש, שכבר הועבר לדפוס, כותבת זלדה, כאילו פונה אלינו בעצם הימים האלה:
לָלֶכֶת לְיַד הֶהָרִים בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה/ שֶׁעֲדַיִן לֹא דָרְכוּ בָּהּ תְּקוּפוֹת קוֹדְמוֹת שֶׁל חַיַּי,/ לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַלַּיְלָה, לָחוּשׁ בָּאוֹתוֹת,/ לָדַעַת אֲפִלּוּ בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קַיֶּמֶת,/ וְלֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים בְּלֵב נִשְׁבָּר
במוצאי יום השואה, 6 במאי, תקיים עמותת זלדה מפגש זום לזכרה, תחת הכותרת "לֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים בְּלֵב נִשְׁבָּר", בהשתתפות איריס חיים ובכל סרלואי
באדיבות עמותת זלדה
