כשהחלו להישמע האזעקות בשמחת תורה עוד היינו אופטימיים. משהו קורה, חשבנו, אך ברור שלא יכול להיות עד כדי כך גרוע. הרי יש לנו צבא, חיל אוויר ויחידות תצפית וסייבר. כשהתקדם היום והגברים יצאו מבתי הכנסת למלחמה, המראה הזכיר את מלחמת יום הכיפורים; במוצאי החג, כשהחלו להתגלות זוועות הטבח, נזכרנו בפוגרומים ובשואה.
דברי ימי העם היהודי בנויים כתל המורכב משכבות של אסונות וצמיחה, עד שהאסון שבהכרח יבוא ייתפס תמיד כהפתעה. לאחר האסון ייערכו תחקירים, ומלומדים ינסו לתת פשר. אבל בשורש כל האסונות מבעבע הזיכרון היהודי וההיסטוריה הארוכה והעקובה מדם של גלות וחורבן. כך גם בימי האסון והמבוכה האלה, ששאבו אותנו באחת, בעל כורחנו, אל הסיפור היהודי הגדול.
בעולם ליברלי ופוסט־לאומי, החשיבה על סיפור העם נתפסת כלאומנית ולא הולמת; במדינת ישראל, שקמה גם כתגובת נגד לשואה, על אחת כמה וכמה. כאילו מצאנו פתרון חדש לבעיה עתיקת יומין, מעניקה לנו המדינה מגן כנגד המציאות. הזכות לנורמליות והשאיפה להיות ככל העמים מובנות עבור אומה שמסומנת בחותם של הבדלה ושנאה בכל מקום בתבל. מדינת היהודים, כגוף לאומי מגן יחד עם צבא חזק, העניקה לעם היושב בציון תחושת ביטחון עמוקה.
שתי התפיסות האלה רוסקו עם פרוץ המלחמה הנוכחית והעמידו רבים במבוכה היסטורית ורוחנית: כיצד פקדו אותנו מאורעות שנראים כאילו נגזרו מספרי ההיסטוריה הישנים, ומשחזרים את תיאורי הפוגרומים והזוועות? ולאיזה מההוגים היהודיים אפשר לפנות שעה שכל המאורות כבים?
הגויים דיברו, לא רצינו להבין
בזמנים של ליקוי מאורות אנו נדרשים לנרות שהודלקו בחשכה עמוקה מזו שלנו. כזו היא דמותו של הסופר היהודי לייב רוכמן, שנולד בפולין ב־1918 למשפחה של חסידי גור, והתבגר בחצרו של הרבי מפוריסוב. הוא הוסמך לרבנות בגיל 16 ועזב את שמירת המצוות בגיל 17, אך לא את שאר־הרוח והאמונה היהודית. בל"ג בעומר תש"ב (1942) הוא נישא לאסתר, ויחד הם עברו את המלחמה – שרוב בני משפחתו נרצחו בה – כשהם מסתתרים בבתי איכרים פולנים. לאחר שנות שיקום ממחלת השחפת בצרפת, עלה לירושלים בשנת 1950. כאן פרסם את עדותו על השואה, שהיא עדות היסטורית וגם רוחנית על חיי אדם מאמין שעה שנשלל ממנו כל מוצא והוא בוחר ביהודיותו.
היומן ״בדמייך חיי״, שנכתב על פתקים וניירות מזדמנים בתקופת המלחמה, והספר ״בצעדים סומים על פני האדמה״, הם מסעות רוחניים ומוסריים לצד תיאור של מציאות היסטורית עובדתית. רוכמן לקה בשבץ מוחי בז' באלול, היום שבו עיירת הולדתו, מינסק־מזובייצק שליד וורשה, נלקחה לתאי הגזים. יומיים לאחר מכן נפטר כשהוא בן 60, אך יצירתו, שנכתבה ביידיש ותורגמה לעברית, עודנה חיונית ומעוררת השראה.
״דרכי אירופה אבלות״ הוא קונטרס קטן ובו הרצאה שנשא רוכמן בפני תלמידי תיכון אחרי מלחמת יום הכיפורים. ההרצאה פורסמה שנתיים לפני מותו ומאז נשכחה. עם פרוץ המלחמה הנוכחית נדפסה שיחה זו בשנית בשיתוף פעולה בין בתו של רוכמן, המשוררת רבקה מרים, שאף הוסיפה פתח דבר למסה, והרב אלחנן ניר (עורך מוסף זה) שכתב לה אחרית דבר. כמעט חמישים שנה אחרי שנאמרה, נקראת הרצאתו של הסופר היידי הדגול כחיונית ורלוונטית כאילו נכתבה זה עתה.
השואה התקיימה לפני שהפכה למושג. היום כולם יודעים לדבר ולהשוות אליה, אך בזמן התרחשותה מעטים בלבד הבינו את היקף השיטתיות של הטבח ועוצמתו. רוכמן מתאר באופן נוגע ללב כיצד התודעה היהודית האופטימית, המאמינה בטוב האנושי וברוח האדם, אינה מסוגלת לתפוס את הזוועה בשעה שהיא מתחוללת. הוא מספר כיצד הוא עצמו תפס את ציווי הכניסה לגטו בצורה רומנטית, כריכוז כל היהודים יחד, ואיך יומיים לפני שהחל הטבח בעירו ראה ילדים משחקים והיה סמוך ובטוח ששום רע לא יפקוד אותם. יומיים לאחר מכן, אף אחד מהילדים הללו לא היה בין החיים. שנים ספורות קודם לכן תהו הוא וחבריו, למרות פוגרומים ומעשי טבח שנעשו ביהודים בני עירם, האם שנאת ישראל הפרימיטיבית לא עברה מן העולם בראשית המאה העשרים, והאם אין האחיזה בנשק מעשה לא ראוי ליהודי, המחזיק באמות מידה מוסריות נעלות.
רוכמן מראה כיצד התפיסות היהודיות העמוקות עמדו בתום לב מול המזימה הנאצית והמוני הגויים ששיתפו איתם פעולה: ״שפת הגויים הייתה פשוטה כל כך ולא רצינו להבינה. לכאורה אנחנו עם חכם, שבע ניסיון והיסטוריה, עם היודע מה שעלול לבוא והיודע למה מתכוונים אויביו. ואף על פי כן, אין בעולם עם נאיבי יותר מהעם היהודי, עם מאמין באחרים, ואולי בנאיביות שלנו טמון סוד היופי הפנימי שלנו״.
לך לפלשתינה, לך מפלשתינה
רוכמן יורד לשורשי שנאת ישראל בפשטות מטרידה, משום שהיא נקראת כיסודית וחפה מכל הצטעצעות מודרנית. כאשר אני קוראת את המסה שלו מגיעים דיווחים נוספים על הפגנות סטודנטים באוניברסיטאות בארצות הברית שבהן קוראים לשחרר את פלסטין מהכיבוש היהודי; על כך שנמנע מפרופסור יהודי להיכנס בשערי האוניברסיטה שהוא מלמד בה; ועל מפגינים שצועדים עם שלטי ״יהודים, חִזרו לפולין״. לאנטישמיות פנים רבות, ובכל פעם היא מגלה את פניה המפלצתיות תחת אצטלה צדקנית אחרת,
״האמת היא שאין סיבה אחת לשנאת ישראל", כותב רוכמן, והדברים אקטואליים כביום כתיבתם. "במשך דורות ניסינו להסביר אותה. ההסברים ניתנו מתחום הדת, הכלכלה, הפסיכולוגיה וכדומה, הסברים שעל פי רוב סתרו אחד את השני. לפני שנים מספר נערכה הפגנת סטודנטים ימניים ברומא, שקראו סיסמאות ברחוב: ׳יהודים תעזבו את איטליה – איטליה לאיטלקים׳. ובאותו זמן עצמו נערכו הפגנות סטודנטים שמאלנים במילאנו שקראו סיסמאות: ׳יהודים תעזבו את פלשתינה – פלשתינה לערבים!׳
"אלף שנים חיו יהודים בפולניה. ואני ילד יהודי קטן, שאבותיי ואבות אבותיי חיו בפולניה, הייתי שומע את הגויים קוראים לי ׳יהודון לפלשתינה׳. מדוע רצו שאלך לפלשתינה, כשאני נולדתי על אדמת פולניה? והיום אנחנו מוסיפים לשמוע שארץ ישראל היא פלשתינה, והיא שייכת לעם הקרוי 'פלשתינאים', שגרים פה למעלה מאלף שנים. ובכן, שוב אומרים לי שעלי להסתלק מפה. הפעם הם אומרים לי: 'יהודון, לארצות הגולה!׳".
הניסיון להבין את האנטישמיות בכלים רציונליים פוגע בסיפור היהודי, משום שהוא מעניק היגיון לניסיון לכלותנו כעם. הרצון למחות את עם ישראל הוא חלק מהשאיפה למחות את שם ה׳ בעולם, תוך ירושת אוצרות הרוח היהודיים; זו התובנה שבעקבותיה בחר רוכמן לחיות חיים יהודיים לאחר השואה: ״חשבתי שאם אחיה ואבוא לארץ ישראל אהיה יהודי לכל דבר, כי אינני רוצה להמשיך במלאכתו של היטלר ולחסל את אלוהי ישראל".
מכאן גם נובע המענה שלו לשאלת האמונה באל אחרי השואה, שנקרא כתקף ורלוונטי גם לשאלת האמונה אחרי זוועות שבעה באוקטובר: ״אנחנו מתאכזבים מחברים כשהם אינם עומדים בציפיות שלנו. ואנו איננו יודעים שהיופי מצוי דווקא בשוני שהחיים מעניקים לנו. וכך אולי גם אנו רוצים לעשות לנו אלוהים התואם את השגותינו וממלא את ציפיותינו. אלוהים כזה, שאני משיג את מעשיו, שהשקפתו על טוב ורע היא מקבילה להשקפתי – באלוהים כזה לא הייתי רוצה להאמין. אלוהים כזה הוא אליל ויפה להעמידו באחת מפינות הבית. לא, אינני רוצה בו…
"כמו כן, אינני רוצה להיות חכם גדול מאבותיי. ואינני מוכן להסכים שבגלל שאלות פיקחיות תעבור אמונתי מן העולם. כשסובבתי בהרבה ארצות בעולם ביקרתי בבתי כנסת בארצות שונות, בהודו, באוסטרליה, באפגניסטן ובאיטליה – והנה בשמונה בבוקר כשאני מתפלל יודע אני שבאותה שעה עצמה בכל ערי העולם נמצאים יהודים שגם הם מתפללים אותה התפילה, וכן כל הדורות שבעבר וכך יתפללו דורות שבעתיד. ואני מרגיש שאני שייך ושאני אינני הפקר״.
איננו מי שהיינו לפני המלחמה
״דרכי אירופה אבלות״ הוא חיבור קטן בהיקפו, שנקרא כשיחה קרובה ומותיר רושם בכל קריאה, המגלה בו דברים חדשים. אולי מפני שזו שיחה עם תלמידי תיכון, נקראת המסה כאילו נכתבה עבורנו בלשון שווה לכל נפש, אבל היא נקראת גם כקול גדול שנולד מעומק ההיסטוריה היהודית. קולו של יחיד הנושא את חוכמתם של דורות רבים.
זיכרון השואה הוא הרבה יותר ממאורע היסטורי שאין לו אח ורע. רוכמן מלמד אותנו כי זיכרון השואה הוא חלק מתודעה יהודית שאין לברוח ממנה. ההלכה שעשיו שונא ליעקב וכי גויים ינסו תמיד להשמיד את עם ישראל, נתפסה גם בנעוריו כמיושנת, ובימינו אנו כשטחית ולא נאותה. כך אנו משתכנעים בכל דור בהשתנות העולם והטבעים, ונכפה עלינו להיזכר בכל דור מחדש לא רק באופייה המפלצתי של שנאת ישראל אלא בעיקר בטיב גורלנו היהודי. זו הברירה שמציב בפנינו רוכמן, ברירה שאין לברוח מפניה: קבלת הגורל היהודי על כאבו, יופיו והרוח הגדולה שבו, או בריחה עיוורת ממנו.
האפשרות הראשונה מביאה לצמיחה רוחנית וגדלות מוסרית; האפשרות השנייה מביאה לאסון. רוכמן מלמד כי הזיכרון ביום השואה אינו רק בסיפורי הזוועה והחזרה על הסיסמה החלולה ״לעולם לא עוד״, משום ששנאת ישראל אינה משתנה והיא לובשת צורות שונות בכל דור, אלא בדרישה למעשה, לקיום יהודי שאינו רק מדרש זיכרון אלא מעשה של תחייה לדורות, כמו בסיפור יציאת מצרים.
יותר ממה שקריתי לפניכם מצוי כאן. ״דרכי אירופה אבלות״ הוא נאום שנישא לאחר האסון המעצב הקודם, והוא נקרא במלוא עומקו חיוניותו בימינו. כאילו שלח לייב רוכמן איגרת אל ההווה, חוליה מרוממת נפש של משמעות וחזון בשרשרת היהודית הכואבת והארוכה. וכדבריו:
״מקווה אני שנצא אולי כולנו ממלחמת יום כיפור מזוקקים יותר. יהודיים יותר. שנקשר אולי בקשר חזק יותר את העבר עם ההווה, שהיה מרוחק אחד מהשני. ייתכן שנחיה עכשיו חיי ענווה ביתר טוהר מידות, נרגיש יותר חזק את ייעודנו, נבין שאנו פה רק המשך ותוצאה של חיים יהודיים מדורות. בטוח אני ששוב אין אנו אותם אנשים שהיינו לפני פרוץ המלחמה״.
דרכי אירופה אבלות
לייב רוכמן
ישיבת שיח יצחק, תשפ"ד, 57 עמ׳
צילום: אלבום אפרים וציפורה שדלצקי, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן צבי
