ספרה החדש של ההיסטוריונית אסתר פרבשטין, "בנות עמי מטלז", חושף פרק מרתק ולא מוכר בתולדות השואה – סיפורה יוצא הדופן של קהילת נשים יהודיות בעיירה הליטאית טלז. פרבשטין, חוקרת בולטת בתחום ההיסטוריה של היהדות הדתית בתקופת השואה, מגוללת בספרה פרק כואב בתולדות יהודי ליטא, אשר למעלה מ־90 אחוזים מהם נרצחו, רובם כבר בחודשים הראשונים של הכיבוש הנאצי.
למרות ההשמדה הכמעט מוחלטת של יהדות זו, המסורת הלמדנית הליטאית הפכה לשלטת בעולם הישיבות לאחר השואה. הדבר נזקף לזכותם של האודים המוצלים מאש, בוגרי ישיבות ליטא שבלטו במפעל שיקום עולם התורה לאחר השואה – בארץ ישראל, בארצות הברית ובבריטניה. ישיבות פוניבז', מיר, טלז ואחרות הוקמו מחדש והפכו לישיבות ענקיות המשמרות את המסורת הלמדנית של ישיבות ליטא מתוך תחושת שליחות. אך בעוד ששיקום עולם התורה נתפס בראש ובראשונה כמפעל גברי, סיפורן הייחודי והבלתי נודע של הנשים הלמדניות עומד במרכז הספר פורץ הדרך שלפנינו.
עד סוף המאה העשרים, כמעט חמישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, סיפורן של הנשים בשואה לא זכה לתשומת לב מחקרית ראויה. בעשורים האחרונים חל שינוי, והתפרסמו עשרות מחקרים המתמקדים בקורותיהן המגוונות והטרגיות של נשים בתקופה זו, אולם רק מעטים מהם עסקו בנשים דתיות. מחקרים נחשוניים קודמים של פרבשטין חשפו במידת מה את פעילותן של נערות ונשים דתיות בארצות שונות, בעיקר בתחומי חינוך, חסד והצלה. סיפורו של גטו טלז, שהוקם אך ורק לנשים ולנערות יהודיות, לאחר שגברי העיירה נרצחו, משך את תשומת ליבה של החוקרת, ובספר זה היא משרטטת את דמותה הייחודית של קהילת הנשים שהתגבשה בו.
באמצעות מחקר מעמיק ורב־שכבתי, הנשען על מגוון נדיר של מקורות ראשוניים – עדויות, יומנים ותעודות – מצליחה פרבשטין לשזור נרטיב אישי, קהילתי ולאומי, ולהציג זווית ראייה ייחודית על ההתמודדות עם אימי הכיליון מצד אחד, ועל כוחה של מסורת החינוך היהודית מצד שני. לימינה של פרבשטיין בכתיבת הספר עמד ההיסטוריון ד"ר בן ציון קליבנסקי, מומחה לקורות יהדות ליטא, שכתב את המבואות ההיסטוריים ופרקים משמעותיים נוספים בספר.
קודש, הגות וספרות כללית
לפני מבצע ברברוסה, ביוני 1941, חיו בטלז כ־2,800 יהודים, שהיו כמחצית מתושביה. העיירה הקטנה הייתה ידועה בלמדנותה ובמלומדיה, רבנים ומשכילים, שניהלו ביניהם מאבקים אידיאולוגיים. בשנות השלושים שמה של ישיבת טלז הלך לפניה. עשרות בחורים מצוינים הגיעו אליה מקהילות יהודיות ברחבי העולם, בעיקר מגרמניה, והיא הייתה מהחשובות שבישיבות ליטא. בקיץ 1940 השתלטו הסובייטים על ליטא לתקופה קצרה של שנה, שבה נשבר הקיום הקהילתי היהודי בכל מובניו. עם הכיבוש הנאצי עלה הכורת על יהודי ליטא, ובכללם יהודי העיירה הקטנה טלז.
טענתה המרכזית של פרבשטין היא שהחינוך שקיבלו בנות הקהילה היהודית בטלז בין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד ברשת בתי הספר של "יבנה", הקנה להן כלים ייחודיים שאפשרו להן לגלות עמידות נפשית ורוחנית יוצאת דופן נוכח אימי השואה ובתהליכי השיקום והתחייה שלאחריה. ההוכחות לטענה זו שזורות לאורך שלושת חלקיו של הספר, המתארים בהרחבה את קורות הקהילה משלהי שנות השלושים ועד השנים הראשונות שלאחר השחרור.
בחלקו הראשון של הספר, המתאר את חיי הקהילה ערב השואה, מודגשים המאפיינים הפדגוגיים פורצי הדרך של רשת "יבנה" בכלל ושל הגימנסיה לבנות בטלז בפרט. בניגוד לחינוך המסורתי לבנות, שהתמקד בידיעת המצוות ובהכשרה ל"אורח חיים יהודי", האמינו מייסדי ומנהלי "יבנה" כי נשים יהודיות בעידן המודרני נדרשות להשכלה עמוקה ורחבה יותר, הן ביהדות והן במקצועות כלליים, כדי למלא תפקיד משמעותי בחיי המשפחה והקהילה. בהתאם לכך שילבה תוכנית הלימודים של "יבנה" באופן מושכל את לימודי הקודש לצד לימודי הגות וספרות כללית, ואת רכישת השפה העברית כאמצעי התבטאות טבעי. המחברת מראה כיצד לימודים אלו נועדו לעצב דמות של אישה משכילה, עצמאית, ודבקה במסורת ובערכיה, שתוכל להתמודד עם אתגרי הזמן מבלי לאבד את זהותה היהודית.
רבות מטענותיה המרכזיות של פרבשטין על ייחודיותה של רשת "יבנה" עולות דווקא מתוך ההשוואה שהיא עורכת בינה ובין רשת "בית יעקב" לחינוך בנות, שצמחה באותן שנים בפולין. פרבשטין מצביעה על מטרות משותפות, לצד הבדלי גישה מעניינים. בעוד ששתי הרשתות ביקשו לחזק את הזהות הדתית של הבנות והכשירו אותן להתמודדות עם אתגרי הזמן, נראה כי "יבנה" ייחסה משקל רב יותר ללימודי החול ולשפה העברית ככלים בעיצוב דמותן הרוחנית של התלמידות. עם זאת, המחברת מסייגת הנחות שהתקבלו במחקר על היקף המקצועות הכלליים בתוכנית הלימודים בטלז, ומציעה שגם שם הודגשו בראש ובראשונה לימודי הקודש.
עדויות ראשונות על האופן שבו הופנמה תורת החינוך הלמדנית ושימשה כמשאב חוסן בימי משבר, עולות מתיאור תגובותיה של קהילת טלז לאימי הכיבוש הסובייטי בשנה המכריעה שבין יוני 1940 ליוני 1941. מול ההרס המכוון שביצעו הקומוניסטים כנגד מוסדות הקהילה המסורתיים וחיי הדת, הוכיחו רבים מיהודי טלז יוזמה ואומץ בהתארגנות מחתרתית להמשך קיום חיי הדת והלימוד.
הכרעות הלכתיות בדילמות קשות
הביטוי המובהק ביותר ליכולת העמידה של בוגרות "יבנה" מופיע בחלקו השני של הספר, העוסק בקורות הנשים בגטו, וביתר שאת בתקופת המסתור הממושכת שלאחר חיסולו. פרבשטין מציגה עדויות מצמררות על אודות תנאי הקיום הבלתי אנושיים בגטו – הרעב, המחלות, האלימות, עבודת הפרך והאיום המתמיד במוות. אולם לצד זאת היא מתארת את האופן המופלא שבו התארגנו רבות מתושבותיו, רובן המכריע צעירות יתומות וחסרות כול, כדי לסייע זו לזו, לשמור על החינוך והתפילה, ואף לחלוק מהמעט שברשותן עם החלשות מביניהן. בנות למשפחות רבנים יזמו שיעורים בחשאי, נשים צעירות לקחו יתומים תחת חסותן, מורות דאגו לחינוך חברותיהן הצעירות. כל אלה מוזכרות כמופת לכוחה של הרוח שניטעה בהן בנעוריהן.
ואולם הדוגמאות החזקות ביותר לכוחן של בנות טלז מופיעות בפרקים המתארים את קורותיהן של כ־64 מהן שהצליחו להימלט מהגטו בשעות האחרונות לפני חיסולו. בהסתמך על מכתבים ויומנים אישיים מפליאה המחברת לתאר את האתגרים הנוראיים של חיי המסתור והנדודים שעבור רוב הבנות נמשכו למעלה משלוש שנים: הבדידות המוחלטת, הרדיפה המתמדת, התלות המוחלטת כמעט במציליהן הנוצרים, ותחושת האשמה הכבדה על נטישת האחרות. על רקע זה היא מדגישה את התופעה יוצאת הדופן של יצירת רשת הקשר והתמיכה מרחוק שקיימו ביניהן ה"אחיות", אשר כללה סיכון עצמי של ממש בהעברת מכתבים, בגדים ומזון לנזקקות ביותר. פרבשטין מייחסת את עומק הסולידריות העל־משפחתית הזו למורשת החינוכית המשותפת של הבנות.
ברמה עמוקה יותר מראה פרבשטין כיצד הכלים שקיבלו הבנות מן החינוך היהודי בכלל ומלימודי הקודש בפרט, שימשו "מצפן פנימי" שכיוון אותן בתוך מציאות בלתי אפשרית. כך למשל, השליטה המופלאה של רבות מהן בתנ"ך ובנושאי הלכה אפשרה להן לנהל ויכוחים פנימיים על סוגיות קיומיות של איסור והיתר ולהכריע בדילמות של חיים ומוות. במיוחד מודגש בהקשר זה ספר התהילים, שנכח בעדויות השורדות ככלי מרכזי להתמודדות – הן דרך האמירה האישית והקבוצתית שריככה מעט את הבדידות, והן דרך הדימויים והמטאפורות שהעניקו לסבל האישי משמעות על־זמנית. מקור השראה מיוחד בהקשר זה הייתה יוזמתה של שושנה ברקמן, שהעתיקה בלילות בכתב יד ספר תהילים למחברת שהשיגה, ואף הפיצה עותקים נוספים בין חברותיה.
פרבשטין מנתחת את המשמעויות הרבות של פעילות זו בהקשרה ההיסטורי. ראשית, היא מוכיחה את עומק הידע וההטמעה של לימודי הקודש בקרב תלמידות יבנה, שהפנימו את הטקסטים המקראיים והפכו אותם לחלק מחייהן עד כדי יכולת לשחזרם מן הזיכרון. שנית, היא רואה באמירת התהילים המשותפת ביטוי לכוחה של המסורת הדתית בהענקת תקווה ומשמעות גם במצבי הקיצון הקשים ביותר. שלישית, היא מדגישה את מקומה של הפעילות ככלי לגיבוש הזהות הקבוצתית ולשימור הרוח הקהילתית, למרות תנאי הבידוד והפיזור.
בין הדמויות המשורטטות בספר בולטת דמותה של הדסה לוין, מורה ומשוררת שלימדה בגימנסיה יבנה בטלז, והותירה אחריה עדות יוצאת דופן בדמות יומן מפורט שבו תיעדה את קורותיה מראשית הכיבוש הגרמני ועד למותה ממחלה ומצוקה זמן קצר לאחר השחרור. היא תיעדה בעברית פיוטית את קורותיה במסתור יחד עם בנה הפעוט, ואף דימתה את עצמה ליוכבד אם משה שמסרה את בנה כדי להצילו. בכך נתנה ביטוי לחוויה הקולקטיבית של נשים רבות שקרעו מעצמן את ילדיהן מתוך אמונה ותקווה להצלתם. בכישרונה הספרותי והרוחני הנציחה לוין את זיכרון מאות הנשים מטלז שנכחדו, והציבה להן יד ושם מילולי.
המחשה נוספת לטענתה של פרבשטין בדבר איתנותו של החינוך מצויה בחלק השלישי של הספר, העוסק בשורה של נשים וגברים שאיבדו את משפחותיהם בשואה והקדישו את שארית חייהם ומרצם להחייאת המורשת התורנית של טלז בקרב הדורות הבאים. תוך זמן קצר יחסית מתום המלחמה, ותוך התגברות על הכאב והאובדן האישי הנורא, ייסדו אותם מנהיגים שורה ארוכה של ישיבות, סמינרים למורים ובתי ספר לבנות הפועלים עד עצם היום הזה. במעשה הקמתם מחדש, טוענת פרבשטין, ביטאו אותם אנשים את האמונה שהוחדרה בהם מגיל צעיר בדבר מרכזיות החינוך, ואת משנתם שהלמדנות התורנית היא המפתח לשימור הזהות ולהבטחת עתידו של העם.
תהילים ושירי ביאליק
כבר במבוא לספר מצהירה פרבשטין שהיא ניגשת אל המחקר "לא רק כהיסטוריונית מן החוץ אלא כמי שנרגשת ומתפעמת מסיפור 'בנות עמי'". ואכן, האהבה מגולה בכל עמוד בספר, ודברים שאינם עולים בקנה אחד עם הקודים החרדיים העכשוויים נדחקים לקרן זווית. כך למשל מושמטת העובדה שלאחר השואה, ההשכלה הכללית והשפה העברית, אשר היו כה מרכזיות בעיירה טלז, נזנחו לחלוטין במוסדות שהוקמו מחדש ברוחה. יש לציין שלמרות הדגש המרכזי בספר על תרומת החינוך היהודי־תורני, פרבשטין איננה נמנעת מלהודות ביושר שגם מרכיבי הלימוד הכלליים שרכשו בנות טלז השפיעו על יכולת ההישרדות שלהן. כך למשל, היא מדגישה את חשיבות ידיעת השפות הזרות בשלבי הבריחה ובמסתור, את התפילה בציבור שנוהלה על ידי נשים וכללה אמירת קדיש, ואת העובדה שלא רק מזמורי תהילים נתנו אומץ ללב אלא גם שירי ביאליק ששיננו.
לאורך הספר משובצים דיונים היסטוריוגרפיים אקדמיים מעמיקים, ומתוארים הפולמוסים סביב הפרשנויות השונות לגבי אופי החינוך ברשת יבנה וקורות היהודים בתקופת השואה. אלה מעידים על בקיאותה הגדולה של המחברת בשיח המחקרי בתחומה. על רקע זה בולטת התעלמותה המוחלטת, וכנראה המכוונת, מהמהפכה הפמיניסטית כמניע להתעוררות חינוך הבנות בין שתי מלחמות העולם, ומן השיח האקדמי העדכני בתחום לימודי המגדר. כמו כן בולטת התחמקותה מסוגיית הפגיעות המיניות בנשים היהודיות בתקופת השואה. בעוד שבפרק שכתב קליבנסקי ניתן למצוא רמזים לכך שחלק מהנשים עברו התעללויות מיניות מצד איכרים ליטאיים, בשאר חלקי הספר הנושא כלל לא עולה. נראה שמדובר בהימנעות מודעת, אולי בשל רגישותו והשתייכותה של המחברת לציבור שמרני.
למרות הימנעותה מדיון ישיר בסוגיות מגדריות טעונות, ספרה של פרבשטין תורם רבות למחקר על מגדר והיסטוריה בשואה, ומצטרף למגמה של מתן קול לסיפורי נשים במלחמה. בחשיפת פעילותן הנרחבת של נשות טלז להמשך חיי תורה, חינוך וערבות הדדית בתנאים הקשים ביותר, המחברת מאתגרת את דימוי הקורבן הפסיבי ומוכיחה את כוחה של האמונה כמשאב חוסן. באמצעות עושר המקורות, עומק הניתוח והמבט הרענן, מצביעה פרבשטין על תרומתו העצומה של החינוך היהודי המסורתי לעמידות הרוחנית והפיזית של הקהילה בשואה, ועל מקומן המיוחד של נשים בהבטחת המשכיותו.
בנות עמי מטלז
אסתר פרבשטין
מוסד הרב קוק, תשפ"ד, 450 עמ'
