עיוות דבריה של השרה אורית סטרוק, הפעם לגבי עסקת החטופים, נועד להפיל שתי ציפורים בירייה אחת: להסלים את מסע הדה־לגיטימציה נגד חברי הכנסת של סיעת הציונות הדתית, ועל הדרך נגד המגזר הסרוג כולו; ולהטמיע דה־לגיטימציה של מערכה צבאית ברפיח. בתוך הדילמה הבלתי אפשרית בין נורא לאיום, מישהו מתאמץ לשכנע אותנו שדורשי הכניסה לרפיח נגועים בקהות חושים ביחס לחטופים.
סטרוק טענה ש"ממשלה שמוציאה מאות אלפי אנשים לקרב למען המטרות שהגדירה, ובעצם זורקת את מטרות המלחמה לפח כדי לשחרר 22 או 33 (מהם) בעוד רוב החטופים נשארים בעזה ללא סיכוי לשחרור מלבד בעצירת המלחמה – אין לה זכות קיום".
אבל בגלי צה"ל קיצרו את הדברים: "לממשלה שזורקת הכול לפח בשביל להחזיר 22 או 33 חטופים אין זכות קיום", ציטטו שם.
אם לפשט: השרה אמרה שעסקה שתציל מיעוט מהחטופים בתמורה לשחרור המוני מחבלים ולסיום המלחמה תהיה למעשה גזר דין מוות לשאר החטופים, כמו גם סכנה קיומית לתושבי הדרום ולמדינה כולה. בגלי צה"ל בחרו להציג את דברי סטרוק כאילו אמרה של־33 חטופים אין חשיבות בעיניה.
הציטוט בעיוותו הזדוני הודהד היטב, ואיש מסולדי ממשלת נתניהו לא טרח לצאת פומבית נגד עלילת הדברים שנעשתה על גבה של אחת הנשים הרגישות ביותר – רגישות באמת, ללא פופוליזם מתייפייף – לגורל העם והאומה. להפך, הם טרחו לגנות, להשפיל ולצאת אפילו נגד מעגלים שניים ושלישיים של השרה, דוגמת ח"כ חילי טרופר, שחטף ברשת על ש"נרמל את סטרוק". כאמור, יריית הדמים הזאת פגעה במטרה מעופפת נוספת: היא יצרה מצג שווא כאילו דווקא לחימה ברפיח מבטאת את הזנחת החטופים.
חובבי המדון קיבלו את ליטרת דם הרשתות החביבה עליהם, ללא יכולת השפעה אמיתית על שעתיד להתרחש. ככלות הכול, שתי הציפורים נמצאות על עץ אי הוודאות הישראלית, וצפויות – שוב – ליפול לידי מרצחי חמאס. הם אלה שיקבעו אם תהיה עסקה או לא. הם אלה שיודיעו לנו בזמנם החופשי מתי נוח להם, כמה נוח להם, ואם בכלל מתאים להם לשחרר חטופים ולהשיב גופות נעדרים. זה אמור להתחיל בשחרור הומניטרי של נשים, ילדים, חולים ופצועים, אלא שגם רשימת הכלולים בהגדרות האלה תוכתב בידי חמאס; זה שבעה חודשים, שום נציג של ארגוני זכויות האדם, הצלב האדום או כל גוף אחר לא ביקר את החטופים, ואין דרך לדעת מי מהם פצוע או חולה מעבר למה שחשפו החוטפים עצמם.
ישראל שוב בוחרת להגיב לאירועים, ולא ליזום אותם. לפחד ולא להפחיד. מקהלת "להחזיר אותם בכל מחיר" (למעט מחיר כיבוש עזה, או הוצאה להורג של מחבלי נוח'בה בכל יום של החזקת החטופים שם וכיוצא בזה) מפזמת עבור המרושע שבאויבינו את המסר שבחרה כבר בתחילת המערכה האיומה הזאת: אנחנו מורתעים, אין סיבה שאתה תטרח להיות מורתע.
עד השחיטה הבאה
מטבעם, אנשי ה"כאן ועכשיו" לא מוכנים לראות את הנולד. מבחינתם מבט לעתיד לא מבטא חוכמה יתרה, אלא רשלנות ודחיינות שזוכה תדיר לפרשנות של רוע לב ואטימות. אלא שממשלת ישראל, ובעיקר קבינט המלחמה והעומד בראשה, נדרשים להכרעה בלתי אפשרית בין שתי אפשרויות רעות וקשות מאוד. בשתיהן צפוי מחיר דמים גבוה – עכשווי ועתידי.
חמאס הביא את ישראל, כמתוכנן, לקרע פנימי אכזרי נוסח בחירתה של סופי. מלחמה ברפיח עשויה להכריע את הכוח הצבאי שעוד נותר לחמאס ברצועה, ובעיקר לחסום את צינור ההברחות למצרים וממנה, וכך לחנוק את יכולות הארגון. אם פעולה כזאת תצלח, חמאס יזדקק לעסקה במובן הקיומי ביותר, ויתגמש על תנאיה ועל מספר האסירים המשוחררים. גם יכולות האיום של הארגון על מדינת ישראל יסוכלו היטב. אבל מלחמה ברפיח עשויה גם להיכשל, ולעלות בחיי לוחמים ובחיי חטופים.
מנגד, העסקה כפי שהיא מוצגת כעת – בהנחה שהצד השני ישתף איתה פעולה – מפקירה מספר לא מבוטל של חטופים ונעדרים, ולא מותירה לישראל כל יכולת מיקוח עתידית על גורלם. כל מה שיישאר לעסקת המשך יהיה הנפת דגל לבן, שבעקבותיה סכנה קיומית – הן בדמות התקפות נוספות בסגנון טבח שבעה באוקטובר, שמחבלי חמאס התחייבו לחזור עליו, והן בגל חטיפות בלתי פוסק בכל אזורי הארץ. עסקה שתלויה מראשיתה ועד סופה ברצונו הטוב של אויב מפלצתי פירושה הגשת צווארם של תושבי המדינה כולם לשחיטה נוספת – בכל קו גבול, ובכלל זה במערב הנגב.
המצדדים בהתלהבות בקיומה המיידי של עסקה יהיו הראשונים לדרוש עוד ועוד ויתורים בלתי אפשריים רגע אחרי ה"כאן ועכשיו" הנוכחי. הם יקלפו פלח אחרי פלח של יכולת השרידות שלנו, ידרשו ויתור אחרי ויתור, עד שביטחון ישראל יישאר כקליפה ריקה של מדינה פטפטנית נטולת שיניים. הסכם שמגביל את צעדיה הצבאיים של ישראל יביא לכך שיכולת ההגנה שלנו תופעל רק בעקבות פוגרום נוסף או מחיר דמים גבוה אחר.
בקלחת הבחירה האיומה הזו, כדאי לזכור בכל זאת מיהו האויב. לא אלה הסבורים שרק עסקה תציל חיי אדם, ולא אלה שמאמינים שמלחמה היא זו שתחסוך דמים. גם כשסופי נדרשה לבחור מי משני ילדיה יינצל – נוכח רשעותו של הנאצי שהודיע לה שאם לא תבחר, הוא יהרוג את שניהם – היא לא פעלה מתוך אהבת יתר לאחד מהם, אלא מתוך מחשבה למי מהם יש יותר סיכוי לברוח ולשרוד בלעדיה.
לישראל אין פריווילגיה כזאת. חמאס ותומכיו הרבים מבטיחים לנו חיים על החרב. כל שנותר לנו הוא להמר רציונלית על הנתיב הגרוע פחות מתוך שתי דרכים זרועות מוקשים. בהחלטה אם לבחור בעסקה או במלחמה, ראוי שראשי המדינה יחליטו סוף־סוף אם הם אמיצים דיים לבטל את המשוואה הזו ולהחזיר את הכוח לידי מדינת ישראל.
