בתום כמה שנים רצופות קורונה, מלחמות ומערכות בחירות, החליטה משפחתנו סוף־סוף לצאת לחופשה נטולת אקטואליה (כמעט) בבירת הכטב"מים של צנעא, הלא היא אילת. לא היינו שם מאז שהתאומים היו בני שנה, כלומר כמעט שש שנים. אז מה נשתנה?
אנחנו בימים קשים לכולם – למפונים, ללוחמים, למילואימניקים, לחטופים – וכולם מחפשים רק לברוח לכמה ימים מהימים. פעם היינו בורחים למלדיביים, לפריז או לתאילנד, אבל מחירי הטיסות והתחושה הכללית שזה לא זמן לצאת מהארץ גורמים לכך שכל ישראל באילת. אני לא מתלונן, אני חלק מיוצרי הצפיפות, אבל כשכל ישראל בורחת דרומה כדי לנשום קצת אוויר, צריך לנשום בתורות.
הדרך התקצרה, נשבע לכם. כשהייתי ילד הנסיעה נמשכה שש־שבע שעות, הפעם נסענו מעפולה לאילת בארבע שעות (לא כולל עצירות). ארבע שעות מעפולה לאילת זה כיף מצד אחד, אבל גם מעורר תהיות קיומיות. איך כל העולם עסוק במדינה שאתה יכול להגיע בה מעמק יזרעאל לגבול מצרים בואכה החות'ים בארבע שעות? מפגינים באוניברסיטאות בארה"ב, צווי מעצר בהאג, מיליארד מוסלמים על הראש. כמה קטנה, ככה ענקית.
כשמגיעים לאילת בתשע בוקר, המחשבה הראשונה היא "אולי יצאנו מוקדם מדי". הכי מביך שלנו. התפדחנו לגשת למלון, שלא יצא לנו השם של האורחים שהגיעו על הבוקר למרות שהצ'ק אין בשלוש בצהריים. אז עצרנו באיזה קניון, השארנו את המזוודות באוטו והלכנו לעמוד ליד הדלת כמו חבורת עזובים עד שיגיע שומר. נכנסנו ראשונים, וכל המוכרים הסתכלו עלינו במבט של "עוד לא פתחנו, תחזרו לחיים שלכם". בכל זאת, הוצאנו 230 שקל עוד לפני שפתחו חנות אחת. אל תשאלו אותי איך, זה פשוט קרה. תעלומה. ההפך מנס.
את החופשה בילינו עם כמה חברים. לזוג אחד היו שלושה ילדים שגדולים בכמה שנים מהילדים שלנו, ובשבילם זאת אכן הייתה חופשה. אני לעומתם הבנתי בשלב מסוים שהמטרה שלי היא לעייף אותם כמה שיותר כדי שילכו לישון מוקדם ונוכל להעביר את הערבים בלובי עם כוסית ערק וקצת שקט. בשלושה מארבעת הלילות התאמצתי כל כך לעייף אותם שנרדמתי לפניהם.
רשמית, הזאטוט והזאטוטית יודעים לשחות. אבל הפעם הם ממש שחו: כמו הרגע הזה שאתה עוזב את האופניים והילד רוכב לבד, רק שבשחייה אתה עוזב אותו והוא לא מתחיל לבלוע מים. אגב, לא רבים יודעים אבל שתי הסיבות המרכזיות לכך שהורים מלמדים את ילדיהם לשחות הן (1) כדי שלא יטבעו, ו־(2) כדי שיוכלו להגיד להם "אבל תקפוץ עוד שעתיים להימרח, אני בינתיים נח קצת".
היינו במלון, מרוחק, אינטימי, עם אנשים טובים ומעט מדי מיטות שיזוף. זה הוביל למאבקי בוקר קשים מנשוא. ביום הראשון מצאנו את עצמנו יושבים על כיסאות פלסטיק בעודנו מביטים על מלא אנשים נהנים במאוזן, אז החלטנו שבכל בוקר אחד מאיתנו ירד מוקדם מוקדם לפזר קצת פרטי לבוש על כמה מיטות וישמור לכל החבר'ה. בבוקר הראשון קמתי בשמונה; הייתי תמים. יצאתי מהלובי לבריכה וראיתי שפיית המגבות כבר ביקרה בכל המיטות, יימח שמה. יום לאחר מכן ד"ר זמרי נשלחה למשימה, יצאה בשבע וחצי, וחזרה מובסת עם מיטה וחצי בקושי. ביום השלישי שלחנו את אחד מהחברים שהיה בשייטת. קם בשש וחצי, אבל כנראה בוגרי סיירת מטכ"ל הקדימו אותו. ביום האחרון קרה לנו נס. החלטנו לוותר על המאבק ופשוט לקום מתי שבא לנו, בעשר וחצי הגענו לבריכה ולפתע יצאה בת קול ואמרה "קח לך את מיטתך אשר אהבת": עשרים מיטות פנויות חיכו לנו. התרגשתי, ירדה דמעה אפילו, ואז נזכרתי שאין בריכה היום, הולכים לפארק מים.
זה פארק מים חדש. חול המועד וכל עם ישראל בא להתגלש. לא אבקר את יזמי הפארק על התורים והצפיפות, כי ככה זה בפסח. רק שאלה אחת לי: פתחתם פארק, הכנסתם פי ארבעה אנשים מהתפוסה, סבבה, זורם, אבל יש סיבה שלחמנייה כשרה לפסח עם נקניקייה לא גדולה במיוחד ושקית קטשופ עולים ארבעים שקל? בלי שתייה, בלי צ'יפס, נטורל? ארטיק בעשרים שקל? מים בעשרים שקל? אני מבין שבמקומות כאלה לוקחים קצת יותר, אבל למה לבאס את החיים. למה כל קפיצה לקיוסק צריכה להרגיש כמו מתקן מסוכן יותר מהמגלשה הכי גבוהה שלכם?
נפלנו על שרב מטורף. אבל באילת השרב נעשה יותר נוח. אני מעדיף 42 מעלות באילת מ־30 בתל־אביב. לא רק כי יש פחות לחות, אלא כי השארתי את המזגן בחדר פועל.
גם אם יישארו בה רק ברזייה וחתול, עדיין כולם ילכו בערב לטייל בטיילת של אילת. אבל ברבות השנים היא הפכה ממקום שקונים בו חרב אורות, חולצה ושערות סבתא ללונה־פארק אקלקטי של מתקנים, שבראשם הכדור שקופץ לגובה של כטב"ם וגורם לעוללים בני תשע לנסות לשכנע אותי לתת להם לעלות עליו. מצחיק. אני לא מסכים שיתנדנד בנדנדות שעולות גבוה מדי, אז לרכוב על זה?
אי אפשר בלי קצת פילוג טוב. הופתעתי ממספר האנשים שניגשו להחמיא לי על "הפטריוטים" – מכל הסוגים, מכל המקומות, באמצע ביס או אחרי, באמצע ארטיק או אחרי, באמצע שנ"צ נדיר שתפסתי על מיטת שיזוף או אחרי. זה מאוד מחמיא. הצופים אסירי תודה, ואני אסיר תודה להם על שנתנו צ'אנס. אבל היה גם אירוע לא נעים. הייתי בבריכה עם גפן, מסביר לה שבליעת מים לא עוזרת לשחייה, ולפתע ניגש אליי אדם עם שיער בצבע קפלן. "אתה מערוץ 14, נכון?". כן אחי. "אתה שונא את ישראל". לא הרשיתי לעצמי לתת דרור לקללותיי. מי מקלל בבריכה ליד הבת שלו? גם ככה אני ברגשי נחיתות על הכרס. ובכלל, אני מקבל הכול בספורטיביות. כמו שמותר להחמיא מותר לעקוץ. הבעיה היא שגפן אחרי שתי דקות שאלה אותי: "אבא, למה האיש אמר שאתה שונא את ישראל?". שיחקתי אותה רוברטו בניני: אמרתי לה שזה משחק כזה, שאנשים אומרים לאנשים דברים מצחיקים שהם שונאים. עשר דקות אחרי זה היא ניגשה לאישה אקראית ואמרה לה שהיא שונאת אבוקדו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
