ספירת העומר מתערבלת השנה עם ספירת ימי המלחמה, מצווה חגיגית עם טבלת ייאוש. קרייני רדיו ומגישי טלוויזיה מונים מדי בוקר וערב בנימת תוכחה את מספר הימים שחלפו מאז 7 באוקטובר, כאילו שאפשר היה לנהל את המלחמה באופן מזורז פי כמה, או שמניין הימים המתארך שלה הוא ראיה כרונולוגית ניצחת לכך שאין עוד טעם להמשיך, מוכרחים הפסקת אש.
האם מישהו הבטיח מראש מלחמה קצרה נוסח ששת הימים, זבנג וגמרנו? אף לא אחד. עוד לפני תחילת התמרון הקרקעי, כל בכירי הממשלה וצה"ל צפו מלחמה כבדת ימים, כמתחייב מתנאי הפתיחה הקשים שלה ומאילוצי השטח. איש לא הציע נוסחה שתאפשר לקצר אותה דרמטית, זולת שר זוטר אחד שגרגר פעם איום בהפעלת נשק גרעיני. דעתו לא התקבלה.
"המלחמה תהיה ארוכה, המלחמה תהיה קשה ויהיו מחירים", הכריז שר הביטחון גלנט כבר ב־13 באוקטובר, במסיבת עיתונאים עם עמיתו האמריקני. "שיהיה ברור, זאת תהיה מלחמה ממושכת", אמר ראש הממשלה נתניהו בפתח ישיבת הממשלה ב־24 בדצמבר. הוא התחייב לניצחון מוחלט, לא לניצחון מהיר. "לשם פירוק חמאס דרוש והכרחי שיהיה לנו אורך רוח", נאם הרמטכ"ל הרצי הלוי ב־13 בינואר. אלוף במיל' יעקב עמידרור חיווה דעתו במהלך חנוכה שנצטרך להילחם בעזה לפחות עד ראש השנה. פרשנים הגונים אחרים הזכירו שהקרב של כוחות הקואליציה נגד דאעש במוסול ארך שמונה חודשים תמימים, בעוד שצה"ל נאלץ להתמודד בגפו עם מוסול כפול שתיים, הן בגודל האוכלוסייה והן בגודל השטח. אגב, במוסול בקושי היו מנהרות, ואמריקה לא לחצה לסיים את המבצע באמצע, מפני שהיא עצמה לחמה שם וכידוע לה הכול מותר. לעומת זאת היו במוסול הרבה יותר חטופים. אלפים. גורלם לא ברור עד עכשיו.
התמרון הקרקעי ברצועה, נזכיר, התחיל כשלושה שבועות אחרי מתקפת חמאס על שדרות ובנותיה. הדרג המדיני הזדקק לפסק הזמן הזה מפני שבפיקוד דרום לא היו תוכניות מגירה לכיבוש רצועת עזה או להכרעת חמאס, היו רק תוכניות לפגיעה קשה בחמאס. אם תקום פעם ועדת חקירה ממלכתית לאירועי טרום אוקטובר, וכלל לא בטוח שיש בה צורך ביטחוני, יש בעיקר צורך פולחני, היא תקבע מן הסתם שדעת הקהל הישראלית סלדה מרעיון השיבה לרצועת עזה. זו הייתה תוצאה של שטיפת מוח רב־דורית ש"אין לנו מה לחפש שם". לכן גם צה"ל לא תכנן לחזור אי־פעם.
רק אחרי 7 באוקטובר, כשלדאבון לב התברר שיש לנו הרבה מה לחפש שם, הוכנו התוכניות. הן הושלמו בתוך שבועיים. קבינט המלחמה הזדקק לשבוע נוסף כדי לאשר אותן. הרמטכ"ל הרצי הלוי לחץ, אפילו הרים קול לפעמים, נתניהו נשא ונתן עם ממשל ביידן, ובשלהי אוקטובר יצא התמרון לדרך. מערכת הביטחון טוענת שהישגיו עלו על הציפיות, וכנראה בצדק. היא בוודאי אמינה יותר מגל מאמרי "הובסנו", שנועדו לשרת את אתגר הפלת הממשלה בהקדם ולספק יצר שמאלני מזוכיסטי עתיק יומין. לפי הארץ, עיתון הבית של רוח הנכאים הזאת, גם מלחמת ששת הימים הייתה אסון.
ככל שאוגדות המילואים והסדיר חדרו בהמשך הסתיו לעומק הרצועה, התפוגגו החששות המוקדמים מ"מלכודת" או מפני אי־כשירות של כוחותינו. התרעות אלוף במיל' יצחק בריק התבררו כשגויות במקרה הזה. כשבכירי צה"ל הגיעו לישיבת הקבינט ביום החמישי לתמרון, שבו נפלו בג'באליה 11 לוחמי גבעתי מפגיעת טיל בנגמ"ש שלהם, הם נתקלו בפנים נפולות של השרים, אך הצליחו לשכנע אותם שלא מדובר בהכרח בסימן לבאות. ככל שהלחימה התמשכה התברר שצה"ל מצא נוסחה המאפשרת לו למוטט את גדודי חמאס ולנטרל את איום המנהרות בלי לשלם מחיר דמים כבד מנשוא. הקצב האיטי יחסית של התמרון, ההתנהלות הזהירה של המפקדים, חסכו חיי אדם.
עד שלשום נפלו בלחימה ברצועה 304 חיילים, מתוכם 41 בירי דו־צדדי או בתאונות מבצעיות אחרות. 325 חיילים נפצעו קשה. לחמאס היו 14 אלף הרוגים. 1,500 מחבלים נשבו. הרוב המכריע של תשתיות שיגור הרקטות לישראל הושמדו, והירי לשטחנו צנח דרמטית. אזורי מגורים נרחבים בצפון הרצועה ובמרכזה הפכו לעיי חורבות. לא רק המבנים שם פוצצו או נהרסו, גם הכבישים נחרשו, אחרי שהתברר שכמעט כל בית וכביש הוא מתקן אמל"ח. מיליון ומאתיים אלף תושבים נסו דרומה, הרבה יותר מפליטי 48'. נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, כתב ביאליק אחרי פרעות קישינב, אך לא פחות ממנה נקמת 1,200 אזרחינו וחיילינו שנטבחו ושנפלו בשמיני עצרת. רוח הלחימה של צה"ל תשפ"ד התבררה כעוצמתית יותר מבכל מלחמות ישראל. הורים שכולים נשאו על קבר בניהם מילות השלמה עם מר גורלם שלא נשמעו פה כמותן מאז תש"ח. צוואות של חללים רבים הפצירו בממשלה להמשיך במערכה. "התחלנו במהלך היסטורי ועלינו לסיים בניצחון מוחץ", נכתב למשל בפתק שהשאיר אחריו סמ"ר עמית בונצל ז"ל, לוחם סיירת הצנחנים, שנפל במרכז הרצועה.
מדוע צה"ל לא הסתער תחילה גם על רפיח? בגלל חזית הגליל. המטה הכללי העדיף לשמור חלק ניכר מכוחות העתודה שלו למקרה שחיזבאללה יעבור שם ממלחמת התשה למערכה כוללת. פעם־פעמיים ביום התקיימה בלשכת הרמטכ"ל הערכת מצב של שיגיונות נסראללה, וההתחבטות הייתה קשה. לדרג המדיני היה שיקול נוסף לדחיית כיבוש רפיח: הסתערות מהירה על העיר הייתה מסכלת את התקווה שמצרים תקלוט את פליטי צפון הרצועה, מפני שבמקרה כזה הם לא היו נמלטים לרפיח אלא למרכז הרצועה, הרחק מהגבול.
כידוע עכשיו, בחוכמה שלאחר מעשה, חיזבאללה לא פתח במערכה כוללת, ומצרים קלטה עד כה רק כמה רבבות פליטים עשירים. במקום ללחוץ על קהיר לקלוט מספר גדול פי כמה, ארצות הברית ואירופה לחצו על ישראל להזרים לפליטים דלק ומזון. שלושה שבועות אחרי תחילת התמרון הוכרזה הפסקת אש של שבוע לרגל עסקת שחרורם של 105 חטופים – ילדים, אימהות ועובדים זרים. זו הייתה עסקה סבירה ביותר בהשוואה לעסקאות קודמות בין ישראל לארגוני הטרור ולעסקה הנדונה כעת. בצבא משוכנעים עד היום שהיא הושגה בעיקר הודות ללחץ צבאי.
"היה להם שוק מהתמרון שלנו", נאמר לי שם שוב בימים האחרונים, "אחרת לא הייתה עסקה". האמירה הזו נועדה להפריך טענה פרשנית נדושה כאילו סינוואר הציע את העסקה ההיא כבר בשבוע הראשון למלחמה, עוד לפני התמרון, אבל ישראל החמיצה אותה. באופן מוטרף משהו סינוואר מצטייר פה כשוחר עסקאות, לעומת הממשלה הסרבנית שלנו. עובדה: 99 אחוז מפעולות המחאה של משפחות החטופים ופטרוניהן הן נגד נתניהו, לא נגד סינוואר או קטאר. כיכר החטופים ממוקמת מול שערי מחנה מטכ"ל בתל־אביב, לא מול מחסום כרם־שלום.
ביום האחרון של הפסקת האש, 30 בנובמבר, היה אמור חמאס לשחרר 10 חטופים, אבל שחרר רק שמונה. בירושלים סברו, אולי בטעות, שאין טעם להמתין יממה נוספת. למחרת ב־6:59 חידש צה"ל את האש, דקה לפני הזמן המוסכם. זו הייתה דרכו של מפקד פיקוד הדרום אלוף ירון פינקלמן להבהיר את נחישותו של צה"ל להמשיך בלחימה, ולהפריך את החשדות שהפעולה הקרקעית לא תימשך אחרי ההפוגה. צה"ל הסתער על שג'עייה, שכונת רימאל, מחנה שאטי, ציר נצרים וחאן־יונס, אבל נתקע ממושכות בדרך לרפיח. קבינט המלחמה מנע ממנו להמשיך לעיר בגלל הלחץ הבינלאומי הכבד. ביידן, בלינקן, לונדון, פריז וברלין בלמו כמעט בכוח את נתניהו, כמו שהנרי קיסינג'ר בלם באוקטובר 73' את גולדה ומנע ממנה להרעיב את הארמיה השלישית המכותרת של מצרים. אגדה עממית אומרת שגולדה לא נכנעה, אולם זו רק אגדה. גולדה נכנעה. למשך שלושה־ארבעה חודשים גם נתניהו נכנע לאמריקנים. ספק אם מנהיג אחר היה נוהג אחרת במקומו, אפילו סמוטריץ' או בן־גביר.
מכשול ענק נוסף בדרך לרפיח היה ועודנו עניין החטופים. בצה"ל משוכנעים גם השבוע שבלי לחץ צבאי יהיה קשה להביא לשחרור כל החטופים בהסכם סביר, שאינו כרוך בכניעה ישראלית מלאה לגחמות סינוואר. אלא שרוב כלי התקשורת אימצו את סיסמת רונן צור "עסקה עכשיו", כלומר בכל מחיר ובכל תנאי, ומזריקים אותה יומם וליל לוורידי התודעה הציבורית. לא רק ערוצי 12 ו־13 אימצו את התזה ששחרור החטופים קודם לכל אינטרס ישראלי אחר, גם תאגיד השידור הציבורי, שחבורת עורכיו הקיצונית משתמשת במשאב ממלכתי לצורך השלטת השקפותיה המוסריות.
רשת ב' ממש נשלטת בידי אסכולת מטה החטופים. כמעט כל מהדורת חדשות מכילה תזכורת על מספר החטופים המוחזקים בעזה, כדי לפרוט על מצפונם של מאזינים הסבורים שהבסת חמאס היא היא מטרת העל של המלחמה. תוכניות האקטואליה מוצפות בראיונות עם קרובי חטופים שתובעים לציית מיד לסינוואר, ושופכים את חמתם על הממשלה. אפשר להבין לליבם, מצווה להשתתף בצערם האינסופי, ועדיין לא להתמסר תקשורתית לטיעונים שלהם או לרטוריקה הבוטה. כשאימו של אחד החטופים צועקת בהפגנה בתל־אביב ש"נתניהו הוא סייען טרור", אין הכרח מקצועי לשדר את דבריה; גם לא הקלטה מההפגנה בקיסריה ש"הדם על הידיים שלהם", זאת אומרת על ידי הממשלה. אבל אם בכל זאת מביאים, למה לא משודרים במקביל ראיונות עם בני משפחות שכולות שיקיריהן נרצחו על ידי מחבלים משוחררים מעסקאות קודמות? יש מאות ואלפים כאלה, אבל קולם לא נשמע, בקושי קולם של תושבי שדרות שכניעה לתנאי סינוואר תקים לתחייה את הנוף החמאסי שנשקף מחלונם עד תחילת אוקטובר. הם לא רלוונטיים לדיון הזה?
נתניהו, שנכנע בעבר לקמפיין עוצמתי פחות למען גלעד שליט, נוטה להיכנע גם לקמפיין הנוכחי, שלעת עתה לא קירב במאומה את שחרור החטופים, רק הקשיח את ליבו של סינוואר. קבינט המלחמה בראשותו כבר הסכים לוותר על מסדרון נצרים בתמורה לרבע מהחטופים בלבד, לאפשר למאות אלפי פליטים לשוב לצפון הרצועה, לשחרר מכלאם המוני רוצחים, וכמובן להפסיק את האש לתקופה ממושכת, וכנראה לתמיד. אחרת, איך ישוחררו שאר החטופים? רק התיאבון הגדול של סינוואר עשוי לסכל את העסקה הנמהרת, ולהכריח את קבינט המלחמה להחליט על כניסה לרפיח. צה"ל בעד כניסה. הוא הציע אותה מזמן ונערך לה בשקידה. הוא גם רוצה מאוד עסקה, בעיקר בגלל רגשות אשם, אבל לא בכל מחיר. ארבעת הגדודים המפורסמים שחמאס מחזיק שם הם בעיניו גוף צבאי שחייבים לפרק כדי להבטיח שהוא לא ישתקם בהקדם, לפחות לא כיחידה צבאית.
מצד שני אין לצה"ל אשליה שאחרי כיבוש רפיח חמאס ייעלם והמלחמה תסתיים. "זה קשקוש מקושקש", נאמר לנו. כבר היום הארגון מצליח לתפקד כזרוע גרילה באזורים שחיילינו יצאו מהם בלי להותיר אחריהם חלופת ניהול אזרחית. ולא, במטה הכללי לא רוצים שהחלופה הזאת תהיה ממשל צבאי ישראלי, כפי ששרים אחדים מציעים. הוא יצריך שתי אוגדות שצה"ל זקוק להן בחזיתות אחרות. אז מה כן רוצים שם? גוף פלסטיני מעורפל משהו, שילוב של הנהגה מתוצרת מקומית עם הרש"פ. בינתיים אין לכך היתכנות.
ובכל מקרה, צה"ל לא ייכנס לרפיח לפני שרוב האזרחים ייצאו ממנה. זה ייקח זמן, ויצריך תיאום הדוק עם האמריקנים והמצרים. אבל אם לא תהיה בקרוב עסקה, הכניסה תהיה בלתי נמנעת. אחר כך, כנראה רק אחר כך, יגיע תורו של הצפון. גם שם, כמו בדרום, מומלץ שלא לעקוב בעצבנות אחרי הדפים הנתלשים ביעף מלוח השנה. חיזבאללה וחמאס קיבלו מישראל עשרות שנות שקט תעשייתי לצורכי התבצרות, עכשיו נדרשות שנה, שנתיים, אולי אף שלוש, לצורך הכנעתם.
