אורי ברלינר היה עורך בכיר ב־NPR, רשת הרדיו הארצית בארה"ב. אחרי 25 שנה הוא החליט לפרוש, ופרסם מאמר חושפני על המתרחש מאחורי הקלעים. "אמת, ל־NPR תמיד הייתה נטייה ליברלית", הוא כותב, "אבל במשך רוב שהותי שם גברה תרבות של ראש פתוח וסקרנות… בשנים האחרונות התחולל שינוי. היום, מי שמאזין ל־NPR… מוצא משהו אחר: השקפת עולם מזוקקת של פלח אוכלוסייה אמריקני קטן מאוד.
"אם אתה שמרן", מוסיף ברלינר, "אולי אתה קורא זאת ואומר: נו, זה תמיד היה כך. אבל זה לא נכון". ברלינר מדגים את השינוי שהתחולל ברשת דרך השינוי הדרמטי בדמוגרפיית המאזינים. בקצת יותר מעשור ירדו 26% מאזינים שמרנים ל־11%, בעוד 37% פרוגרסיבים גדלו ל־67%. הסיבה לשינוי הזה, הוא אומר, היא השינויים הפנימיים ההרסניים שעברו על הרשת.
הזמן שבו הוא מזהה את המעבר מעיתונות לאקטיביזם פוליטי הוא בחירת טראמפ. NPR הדהדה בעוצמה את טענות המעורבות הרוסית לטובת טראמפ בבחירות. כשהתברר שזו תעמולה שקרית, סיקור האירוע הופסק. הרשת התעלמה מסיפור הלפטופ של האנטר ביידן, בטענה שמדובר ב"סיפור לא אמיתי" ו"הסחת דעת". כך גם ביחס לטענה שהקורונה הגיעה מדליפת מעבדה ביולוגית. בכל הנושאים הללו, כשהתבררה האמת NPR לא לקחה אחריות, הביעה צער או תיקנה משהו. הפייק ניוז האקטיביסטי קיבל לגיטימציה מלאה.
עם מינויו של ג'ון לנסינג למנכ"ל ב־2019, האג'נדה של NPR הפכה ל"נעורה" לגמרי. ההטמעה התבטאה בתכנים ואילוצי דיווח עיתונאי וז'רגון, שהפכו למוסדיים באמצעות הטמעת כללי ה־DEI (Diversity, Equity, Inclusion – גיוון, שוויון, הכלה). ה־DEI ממשטר את עקרונות הנעורות בארגונים דרך חינוך מחדש, פיקוח הדוק והשתלטות על היבטי כוח האדם, כולל סנקציות תעסוקתיות.
מי שבעבר נטו לשמאל אבל היו מחויבים לאתיקה עם יומרה להוגנות וניטרליות, הם היום אקטיביסטים עם אידיאולוגיה קיצונית
ברלינר מספר על "קונצנזוס שקט על הסיפורים שצריך להביא ואיך למסגר אותם… גזענות לכאורה, טרנספוביה, סימני אפוקליפסה אקלימית, ישראל עושה משהו רע, והאיום החמור של מדיניות רפובליקנית. כמעט כמו בפס ייצור". את הסיקור האנטי־ישראלי של המלחמה בעזה והמחאה בארה"ב הוא מתאר כ"קפיצה מטרקליני הפקולטות לחדרי החדשות" של קונספציית ה"מדכא נגד המדוכא".
במקום עבודתו בוושינגטון הציג ברלינר בעיית "מגוון" במקום העבודה: 87 דמוקרטים רשומים מול אפס רפובליקנים. הממצא התקבל ב"אדישות תהומית". ובכל זאת התחולל שינוי ברשת. המנכ"ל לנסינג יצא, ובמקומו נכנסה מנכ"לית חדשה, קתרין מאהר, שבמהירות התברר שהיא קיצונית עוד יותר. מבחינתה, הנעור של אתמול הוא השמרן של היום; המהפכה נוע תנוע.
בינתיים, שלא במפתיע, ברלינר "התפוטר" מ־NPR. חשיפתו הייתה קצת יותר מדי אמת לנעורים. עדותו חשובה גם משום ש־NPR היא דוגמה מייצגת לחטיפת המוסדות על ידי השמאל הקיצוני, אבל בעיקר מפני שהיא מצביעה על נקודה מרכזית, שהימין בארץ מתקשה להבין: המצב הפך בעשור האחרון להרבה הרבה יותר גרוע. השמאל הקצין אידיאולוגית והצליח מאוד ארגונית. אנחנו במציאות אחרת.
אידיאולוגית, השמאל היום חושב על המאבק הפוליטי בימין במונחים של "ניצחון מוחלט". הוא המוסר, הוא הצדק, הוא הטוהר, והימין הוא רוע קמאי חסר זכויות שדורש תבוסה. המטרה הזו מקדשת את כל האמצעים ומפוררת את כל הנורמות. זה לא המאבק הנורמטיבי, הפוליטי, הדמוקרטי, בין ימין לשמאל; השמאל עבר רדיקליזציה דרמטית. הוא לא סובלני ולא דמוקרטי.
במקביל צמחה באופן ניכר מוטת השליטה של השמאל הקיצוני במוסדות, בעיקר באמצעות הטמעת עקרונות ה־DEI. מה שקרה ב־NPR קרה באקדמיה, בתקשורת, במערכות המדינה, במערכת המשפט, ואפילו במוסדות הבינלאומיים. מי שקודם נטו לשמאל אבל היו מחויבים לאתיקה מקצועית עם יומרה להוגנות וניטרליות, הם היום שחקנים אקטיביסטיים לגמרי, אחוזי אידיאולוגיה קיצונית. התוצאה היא רדיקליזציה שסופה אלימות – גם שלטונית וגם ברחוב.
מכאן לנקודה יהודית. מאז 7 באוקטובר הידרדרות השמאל בולטת ביותר בקמפוסים האמריקניים, שבהם פרצה אנטישמיות גלויה ואלימה. אפשר למצוא לה שלוש תגובות של יהודים בשמאל. חלקם מכחישים את הבעיה. אחרים מקבלים אחריות, ומבינים בדיעבד שהם עזרו לסלול את הדרך לרדיקליזם הנוכחי. כך למשל המיליארדר ביל אקמן.
המתפכחים האלה מבינים שהם היו אידיוטים שימושיים של אג'נדה שסיסמאותיה מתוחכמות ונאות, אבל בפועל היא קיצונית ביותר. ה־DEI התברר להם כשקר וזיוף, שעיקר פועלו היה ליצור דינמיקה של אחדות אידיאולוגית באמצעות הרחקת כל קול שונה. ה"מגוון" כולל נטייה מינית, גזע, מעמד כלכלי, הכול חוץ מהדבר הכי חשוב: השקפת עולם. ה"שוויון" משמש אמצעי לדיכוי והרחקת הימין, ו"הכלה" שמורה רק למיוחסי הנעורות, שמחליטה מי ה"מדוכאים". ה־DEI הוא נשק מוסדי, שיוצר קהילה אידיאולוגית הומוגנית מקצינה, שסופה איום על חיי סטודנטים יהודים והכחשת פשעי חמאס.
הקול השלישי הוא של מתפכחים לכאורה. מבטאים אותו למשל באוניברסיטת קולומביה שי דוידאי ובאוניברסיטה העברית מיכל פרנקל. הם יוצאים נגד האנטישמיות, אבל עדיין גאים להיות חלק מהשמאל הרדיקלי ולתמוך באג'נדות שלו, על משקל "נעורות אמיתית מעולם לא נוסתה". מבחינתם מה שהשתנה הוא שעכשיו פתאום, אחרי שהודרו והורחקו כל השאר – הדתיים, השמרנים, הרפובליקנים – ונשארו רק הם, החיצים מופנים אליהם.
זה לא מוצא חן בעיניהם, אבל הם לא באמת מתפכחים. הם מסרבים להודות שזו תוצאה ישירה של האג'נדה הנעורה. הם לא רוצים שיחזרו הדתיים, השמרנים והרפובליקנים, הם רק רוצים שיניחו להם. הם הרי יהודים טובים, מבקרי ישראל, מכפישי הימין, יהודי DEI, כמו שהאג'נדה דרשה. מבחינתם הבעיה היא שהאג'נדה מופנית נגדם, לא עצם קיומה. הם לא מכים על חטא, הם פשוט מבקשים פטור מהשנאה שהם עזרו לחולל.
גם אם הם צודקים ביחס לאנטישמיות, האנשים הללו אינם גיבורים ואינם מוסריים. הם ההפך הגמור. הם מוגי לב שכמו בשיר המפורסם של הכומר מרטין נימלר, שתקו כשלקחו את כל האחרים. לא פעם הם גם השתתפו בהשחרת ישראל, תוך הפצת דיבות של ארגונים רדיקליים בארץ ובחו"ל. הם ביקשו לזכות במחמאות והכרה בשירותם המתמסר לבעלי הכוח והשררה הנעורים, וגם היום, כשמתברר שהתנין שאותו האכילו רואה גם בהם ארוחה – הם עדיין מתעקשים שמדובר בחד־קרן.
