לקראת סוף הסיור הרימה יעל שטאובר, מנכ"לית המוזיאון, חתיכת פלסטיק מהרצפה ותהתה אם גם היא חלק מנזקי הטיל. למרות השיפוץ שהמקום עבר מאז, עדיין ניכרים נזקיו של הטיל שנפל על "מוזיאון יד־מרדכי: משואה לתקומה", בשבוע הראשון של המלחמה. הטיל שפגע בגג המוזיאון חדר, כמה סמלי, לתוך הבונקר המשוחזר של מרדכי אנילביץ', מפקד גטו ורשה, שעל שמו גם נקרא הקיבוץ.
הנזק העיקרי היה פיצוץ של מערכת כיבוי האש של המוזיאון, שהציף את המבנה כולו במים. רק שמונה ימים לאחר הנפילה הבחינו חברי כיתת הכוננות של יד־מרדכי במים שיוצאים מתוך מבנה המוזיאון, וגילו את הנזק הרב. הסמליות נמצאת כאן בכל פינה: חדר במוזיאון שמוקדש לקו המים הראשון בנגב, מלא בסימני המים שחדרו למיצגים בתערוכה. ואגב, הנזק שגרם הטיל למוזיאון השואה והתקומה נאמד, תאמינו או לא, בשישה מיליון שקלים. עוד סמליות.
בראשית השבוע הבא, ערב יום השואה, ייפתח מחדש המוזיאון שהיה סגור מאז שבעה באוקטובר. שטאובר מספרת שהחליטה לפתוח את המקום לפני כחודש, כשהתקבל ממס רכוש סכום ראשוני לשיפוץ. במהלך שנה רגילה פוקדים את המוזיאון כ־35 אלף מבקרים. שטאובר, שפתחה השבוע את המוזיאון במיוחד עבורי, אמרה שהיא מקווה שגם הציבור הדתי, שנצפה פחות בקהל המבקרים של המוזיאון, יתחיל לפקוד אותו.
מוזיאון יד־מרדכי נפתח כבר בשנת 1968, והוא מוזיאון השואה היחיד בדרום הארץ. הוא הוקם בסמוך לבית הקברות הצבאי שבו טמונים חללי תש"ח שנפלו בקרבות על הגנת יד־מרדכי, והוא חלק ממכלול הנצחה של כמה אתרים בקיבוץ, הקושרים בין אירועי השואה לימי התקומה.
העבר וההווה התערבבו שוב ושוב במהלך הסיור שלנו במוזיאון. החדר הראשון מוקדש לסיפורם של ניצולי השואה ובפתחו מוצבת תמונתו של גבריאל קורן, ניצול שואה וחבר קיבוץ יד־מרדכי, שהלך לעולמו לפני שנה בדיוק, בערב יום השואה אשתקד. שטאובר מצטטת משפט ממגילת היסוד שנכתבה בהקמת הקיבוץ, בדצמבר 1943: "מול חומות הגיטאות נקים חומת בניין עמל ויצירה", ומוסיפה: "זו אמירה שמאפיינת את העם היהודי בכלל, להגיב לא בנקמה אלא בתקומה, וזה מה שעושים פה בקיבוץ". מגילת היסוד נכתבה חצי שנה בלבד לאחר מרד גטו ורשה. שמונים שנה אחרי, נרשם בימים אלו פרק תקומה נוסף בסיפורו של יד־מרדכי, חצי שנה לאחר שעשרות מחבלים ניסו לחדור אליו ולחולל בו טבח.
המנכ"לית, יעל שטאובר: "את אותו די־אן־איי של התיישבות, בנייה והתנגדות, הרגישו פה ב־7 באוקטובר חברי כיתת הכוננות"
הקשר בין שואה לתקומה נוכח בכל חלליו של המוזיאון. "כשחברי הקיבוץ נלחמו כאן ב־1948 היה ברור להם שהם לא ישרדו את המתקפה של הצבא המצרי", אומרת שטאובר. "הם היו בסך הכול 150 איש, כולל נשים, מחוזקים בפלוגה של הפלמ"ח, מול חטיבה מצרית סדירה. אבל הם שאבו כוח מרוח ההתנגדות של מרדכי אנילביץ' והרגישו שהיא מחייבת אותם לעמוד מול המצרים ככל יכולתם. את אותו די־אן־איי של התיישבות, בנייה והתנגדות, הרגישו פה בשבעה באוקטובר חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, שחלקם נכדים ונינים ללוחמי תש"ח".
רצפת הפרקט בחדר "בית אנילביץ'", המוקדש לתצוגה על יהדות ורשה בין שתי מלחמות העולם, הושחתה כולה על ידי המים שהציפו את המוזיאון בעקבות נפילת הטיל. הדגם של גטו ורשה נרטב גם הוא, ודלת הכניסה של המוזיאון חורקת בעקבות תזוזות במבנה. "בכיתי כשנכנסתי לפה בפעם הראשונה", מספרת שטאובר. חלק מהתצוגה במוזיאון נחנכה רק ביולי. בחודש האחרון המוזיאון כולו עבר ניקיונות ושיפוץ ראשוני, כדי שיוכל לקלוט את המבקרים בשבועות הקרובים.
התקומה האמיתית
באחד החדרים תפסה את עיניי כותרת גדולה: "פליטות". "אחת התוצאות הנפוצות והמכאיבות של מלחמה היא תופעת הפליטות", נכתב בטקסט שמתחתיה, אך הוא איננו מתייחס לפינויים של חברי הקיבוץ למלון בגבעת־אולגה באוקטובר האחרון, וגם לא לפינוי חברי הקיבוץ בתש"ח, אלא לתופעת הפליטים בזמן השואה. אני שואל את שטאובר על חזרתם של חברי הקיבוץ לבתיהם בשבועות האחרונים, והיא מספרת על חברי קיבוץ ותיקים שהפינוי הנוכחי היה הפינוי השני שלהם, לאחר שפונו מכאן כילדים במלחמת העצמאות, לפני 76 שנה.
לשטאובר ברור שבעתיד יתווסף למוזיאון גם פרק על אירועי המלחמה הנוכחית. "אנחנו חלק מיישובי העוטף, וגם אם בשבעה באוקטובר שפר גורלם של חברי יד־מרדכי והמחבלים לא חדרו לקיבוץ, אנחנו בשותפות גורל וייעוד עם המרחב. מעבר לכך, זה המשך הסיפור. יש פה סדרה של אירועים מכוננים שמה שמשותף לכולם זו הרוח של הציונות, רוח ההתנגדות, והחוסן הקהילתי של המקום הזה. אנחנו עדיין לא יודעים איך נשלב את הפרק הזה במוזיאון, אבל יש כבר את החוט המקשר".
שטאובר עצמה היא תושבת גדרה, ובארבע השנים האחרונות היא מנהלת את המוזיאון. היא סא"ל במילואים ששירתה בחיל האוויר עד 2012, ובתפקידה האחרון פיקדה על מחנה חיל האוויר בקריה. בתחום השואה היא החלה לגלות עניין כבר בצעירותה, ולאחר שחרורה מצה"ל יצאה לקורס מדריכים ביד ושם וניהלה את מחלקת ההדרכה שם במשך שנתיים. צוות המוזיאון הקבוע ביד־מרדכי כולל 12 איש, רובם תושבי העוטף. רואה החשבון של העמותה הוא אבי לולו־שימריז, שבנו אלון נחטף מביתו בכפר־עזה ונורה למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל כשניסה להימלט משוביו.
מאות מטרים מהמוזיאון נמצא אתר שחזור הקרב ההירואי שהתחולל כאן בתש"ח. במשך שישה ימים נלחמו כאן חברי הקיבוץ בסיוע לוחמי פלמ"ח בקרב קשה מול המצרים, עד לנפילת הקיבוץ. 26 לוחמים ולוחמות נפלו כאן. בשבעה באוקטובר, ממש על אותה גבעה, לחמו באותן עמדות ושוחות חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, ויחד עם לוחמי ימ"מ ומג"ב הצליחו לבלום למעלה מ־35 מחבלי חמאס.
הסיור שלנו מסתיים באנדרטה המפורסמת של מרדכי אנילביץ', הממוקמת במרכז הקיבוץ. אפשר לשאוב תקווה לשגרה ממראה ההכנות לעצרת יום השואה שתתקיים כאן למרגלות האנדרטה ביום ראשון הקרוב, כמדי שנה. "יש פה כבר תקומה אבל היא עדיין לא מלאה", אומרת שטאובר. "התקומה האמיתית תהיה לחזק פה את היישובים באזור, ולהקים יישובים חדשים".
