בשעה שמדינת ישראל מתחבטת בשאלה כן רפיח לא רפיח, כן עסקה לא עסקה, הזמן לא עומד מלכת. במיוחד בכל מה שקשור ליום שאחרי המלחמה. בסוף השבוע שעבר נחת בריאד מטוס מנהלים ישראלי, שלאחרונה שימש את אנשי המוסד והשב"כ במסגרת השיחות לשחרור החטופים בדוחא ובקהיר. ההערכה היא שהמטוס נשא על סיפונו בכירים ישראלים בדרכם לשיחות בנושא הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.
ובזמן שבישראל דיווחו על עוד נסיעה מסתורית לסעודיה, הפלסטינים היו עסוקים לא פחות. קצת לפני שהמטוס נשק לאדמת ריאד, נחתו במרחק אלפי קילומטרים משם, בבייג'ינג, שתי משלחות פלסטיניות, אחת מטעם פת"ח והשנייה מטעם חמאס. המשלחות הגיעו בהזמנת משרד החוץ הסיני במסגרת מאמץ לקדם שיחות פיוס בין הארגונים, בניסיון לייצר ממשלת אחדות שתוכל לנהל את החיים בעזה ביום שאחרי המלחמה.
את המשלחת הפלסטינית הנהיג מוסא אבו־מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, האיש שאמון על יחסי החוץ של הארגון. עימו נחת בבירת סין גם ח'ליל אל־חיה, סגנו של סינוואר. לשניים נלווה חבר הלשכה המדינית של חמאס חוסאם בדראן, שלאחרונה הרבה להתראיין ממקום מושבו בדוחא לתקשורת המערבית בנושא עסקת החטופים ועתיד הרצועה. בפועל, כבר בדצמבר אמר בדראן לוול־סטריט ז'ורנל את הדברים הבאים: "אנחנו לא נלחמים רק בשביל להילחם, אנחנו גם לא פרטיזנים של 'משחק סכום אפס'. אנחנו רוצים סוף למלחמה ומדינה פלסטינית בעזה, בגדה המערבית ובירושלים". על פי אותה כתבה, כבר אז השתתפו בשיחות בכירים משני הצדדים, כולל אסמאעיל הנייה וחאלד משעל מטעם חמאס, וראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד. אליהם הצטרף גם מוחמד דחלאן, שנהנה ממעמד מיוחד כיועצו של שליט איחוד האמירויות.
ובאשר למשלחת מטעם פת"ח, לבייג'ינג הגיעו שני בכירים: עזאם אחמד, חבר הוועד המרכזי של אש"ף, מי שהיה בעבר יד ימינו של ערפאת וחבר קרוב של סדאם חוסיין, וסמיר א־ריפעי, גם הוא חבר הוועד המרכזי.
אף שרמת המשטמה ההדדית בין פת"ח לחמאס גדולה וניסיונות פיוס קודמים כשלו, מאז פרוץ המלחמה בעזה לשני הצדדים ברור שיש להם אינטרס בקיום ערוץ הידברות פתוח. ראשי חמאס כבר מבינים שהעולם יתקשה מאוד לקבל את המשך שלטונם בעזה. לכן, דרך המלך להמשיך לשלוט ברצועה גם בעתיד היא שיטת הפשפש על גב הכלב: הצטרפות לאש"ף כחלק מממשלת אחדות פלסטינית, מתוך הנחה שלאורך זמן התוצאה תהיה השתלטות של חמאס על מוסדות אש"ף. גם לאנשי פת"ח ברור שאין להם שום דרך לשוב לעזה בלי הסכמה של חמאס. וכך, אף ששני הצדדים יודעים שדבר לא נעשה מתוך רצון כן לפיוס ושיתוף פעולה, שניהם מבינים שהאינטרס מחייב אותם להידבר.
קצה קרחון
אבל מדוע הרחיקו הצדדים עד סין? כדי להבין מה עומד מאחורי המפגש בבייג'ינג צריך לחזור אחורה, למרץ 2023. העולם קיבל אז בהפתעה גמורה את ההודעה על חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן בתיווך סיני. וזו לא הייתה הדרמה היחידה. סין בדיוק הכריזה ניצחון על הקורונה, והנשיא שי נבחר לכהונה שלישית. היריבות הסינית־אמריקנית נכנסה להילוך גבוה כאשר שי מצוי בפסגת הקריירה שלו. בנתונים אלה של מאבק על ההגמוניה העולמית בין שתי הכלכלות החזקות בעולם, האינטרס הסיני היה לנסות לייצר יציבות בחלק הזה של העולם שהיא תלויה בו לאספקת אנרגיה. ויציבות בהקשר הזה משמעה רגיעה ביחסים בין שתי יצרניות הנפט הגדולות, סעודיה ואיראן.
מה שפחות בלט בסיפור המפתיע הוא שהשדכנים שיזמו את התהליך לא היו הסינים אלא העיראקים, שמצאו עצמם בשנים האחרונות לכודים שוב ושוב בין שחקניות הענק המקומיות, סעודיה ואיראן. ומי שיזם, דחף ואירח את הצדדים בניסיון להשלים ביניהם היה ראש ממשלת עיראק לשעבר מוסטפא אל־כאזמי, שבזכות קשריו הטובים בבייג'ינג הכניס את הסינים לתמונה.
למה כל זה חשוב? כי הפיוס בין איראן לסעודיה בתיווך סיני הוא כנראה המודל שעליו מתבססות גם השיחות בין פת"ח לחמאס. זמן קצר לאחר שנודע על אותו פיוס פנה עבאס זכי, הממונה מטעם אש"ף על היחסים עם העולם הערבי ועם סין, במכתב למפלגה האסלאמית בעיראק כדי לנסות להבין אם הם יכולים ללמוד משהו מהתיווך המפתיע. שלושה חודשים אחר כך, ביוני 2023, הגיע אבו־מאזן לביקור בבייג'ינג, כשעל סדר היום מונח קידום הדיאלוג הישראלי־פלסטיני בתיווך סיני. לא היה לו מושג אז שבאוקטובר דבר לא יהיה כשהיה. אך מתברר שהקונספט לא נזנח, וכעת הוא מקבל טוויסט מחודש בהצבת סין כמתווכת בין אש"ף לחמאס. עיתוי הביקור, והדרג של חברי המשלחות, משדרים שבהחלט לא מדובר בעניין שולי.
בשורה התחתונה, המלחמה בעזה היא קצה הקרחון של שינוי פרדיגמה אזורי ואף מעבר לכך. גם מתקפת הטילים האיראנית על ישראל היא חלק מאותו קרחון. בתחילת המלחמה בעזה הושמעה לא פעם הטענה כי התנאים שהביאו לפריצת המלחמה הם פרויקט "המסדרון היבשתי" של ביידן. חודש לפני טבח 7 באוקטובר, בוועידת G20 בהודו, הכריז הנשיא ביידן על מגה־פרויקט, מסדרון יבשתי־ימי ענק, שיחבר את הודו עם המזרח התיכון ואירופה ויכלול את הודו, איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן, ישראל והאיחוד האירופי. האמריקנים לא הציגו לוח זמנים, אבל הבהירו היטב שהתוכנית הזו תהיה חלופה לתוכנית "החגורה והדרך" של סין.
בתוכנית הזו היו שני מרכיבים חשובים נוספים: תוכנית הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שתשנה את פני המזרח התיכון, ומשהו שבישראל פחות שמו לב אליו אבל מבחינת הסינים מדובר בעקיצה לא פשוטה – הקמת קו רכבת חדש מהנמל המערבי באנגולה לקונגו, ומשם דרך זמביה לאוקיינוס ההודי. למה זה כל כך חשוב לסינים? כי מדובר בנמל שיאפשר שינוע ושיווק של מינרלים נדירים ויקרים כמו ליתיום ואירידיום, החיוניים לטכנולוגיות תקשורתיות מתקדמות ולתעשיית המכוניות החשמליות. אלו שני תחומים שבהם הכלכלה האמריקנית והכלכלה הסינית מתנגשות ראש בראש, והשאלה מי ינצח תקבע במידה רבה את זהות המנצח במאבק על הכלכלה העולמית.
אף על פי שבשלב זה מדובר בביצה שלא נולדה, ברור כבר כעת שמדובר בהרבה מעבר למה שכּונה בחצי חיוך "מזרח תיכון חדש", עם קריצה לנסיך החלומות שמעון פרס. כי מעבר לממד הכלכלי שלה, התוכנית הזו נועדה לייצר תשומות נוספות. היא נועדה לגרום לכך שסעודיה לא תחבור יתר על המידה לסין, בזמן שארה"ב שבה ומוכיחה את כוונותיה לחבור לבעלות בריתה במזרח התיכון ולהמחיש להן כי היא מהווה בעבורן גב צבאי חזק מול איראן.
המלחמה בעזה יצרה קונטרה למהלך הפוטנציאלי של ביידן, וסין מנצלת אותו כעת בשקט כמתווכת בין אש"ף לחמאס. והעניין בכל הסיפור הוא נקודת הקצה של המגה־פרויקט של ביידן, הלא היא מדינת ישראל. האם זו האפשרות היחידה? לא. מה שהחל אולי בחודש האחרון כמזח לפריקת עזרה הומניטרית בעזה, עשוי להפוך בעתיד לנמל הפלסטיני הראשון. ומי ינהל אותו? המצרים, האמירותים או אולי בכלל הסינים? לא כדאי להרחיק לכת בספקולציות, אתם אומרים. רפיח תחילה.
