כשקראתי בפעם הראשונה על "אייל קטן", הסדרה בנטפליקס, האדם שכתב עליה בטוויטר הוסיף אזהרה: "יש בה טריגרים". אני לא בטוח שהערכתי נכון מהם "טריגרים", במובן שבו המציאות מתערערת ושאלת ה"מה לעזאזל" קורית, ובכל זאת הוספתי אותה לרשימת הצפייה מתוך תחושה שיש כאן משהו מעניין. עוד לא ראיתי אותה עד הסוף, ולכן זו, כמובן, לא ביקורת עליה אלא איזושהי מחשבה על מה שקרה להרגלי הצפייה שלי החל מה-7 באוקטובר.
אני חובב גדול של סרטי אקשן. רואה כל דבר שיש בו את ג'ייסון סטיית'האם או ברוס וויליס (כשהוא עוד שיחק), צופה שוב ושוב בקיאנו ריבס מפלס את דרכו דרך גנגסטרים וצופה בקטעי האלימות כשהם מופיעים בסדרות האקשן או המתח שאני רואה. אפשר להגיד שאני בן מסוג בן במה שנוגע להרגלי הצפייה שלי. אבל 7 באוקטובר חידד לי כאן משהו על הצורה בה אני צורך את הז'אנרים האלה – אקשן, מתח, הרפתקאות, מותחן. כולם, בעיניי, היו סוג של פנטזיה.
במידה מסוימת, זו באמת הייתה פנטזיה. לא רק גיבורי העל, שהם ז'אנר פנטסטי בפני עצמו. גם האקשן ה"ריאליסטי" היה ברובו פנטסטי. פנטסטי במובן שבו המכות היו אסתטיות. כל קול של אגרוף היה חזק יותר מקול של אגרוף במציאות. אלה היו "אמנויות לחימה" עם הרבה דגש על האמנות. אם היה דימום, הוא לא הכיל איברים שאינם דם, הגיבור, לרוב, שרד את האקשן והמשיך לסצנה הבאה, וברקע הייתה מוזיקה, מה שאין, כמובן, בחיים האמיתיים. הכל הפך לקולנועי יותר, לריאליסטי פחות, והתקשר פחות ופחות לחיים הבורגניים שלי.
במילים אחרות, חווית הצפייה שלי הייתה אסקפיסטית. היא הניחה בצד את המציאות עצמה והניחה כמובן מאליו, במקביל, שהייצוג בקולנוע אינו הייצוג של המציאות עצמה אלא עיבוד אסתטי שלה. כלומר שאלימות בחיים האמיתיים מדממת יותר, יפה פחות, כואבת יותר, עם פחות צירופי מקרים והרבה יותר חוסר שליטה בכל מה שנוגע לגיבור. גם כשמדובר היה בטרגדיות, הנרטיב שעיצב אותן עדיין היה נרטיבי. פחות אקראי, יותר סיפור שאפשר איזו השהייה (שלא לומר, השעייה) של המציאות.
ב-7 באוקטובר הדבר הזה התנפץ אל הקרקע. סרטי האימה יצאו מהאקרנים אל בתי הקיבוץ ורחובות העיר. מדובר היה באנשים שהכרתי ובחבריהם. המלחמה, שתמיד הייתה בשבילי משהו שנמצא "שם", הייתה עכשיו כאן, הדבר עצמו. בהתחלה הרגשתי כאילו אני בסרט, אחר כך התחדד ההבדל – הדבר הזה, שאני מרגיש עכשיו, הוא לא זמני או רגעי. החרדה אמיתית. האימה אמיתית. האומץ אמיתי. הכל השתנה, פתאום. זה רק חידד לי עד כמה מה שאני צופה בו בדרך כלל הוא אסקפיזם. הוא לא קיים, ולא יכול להיות קיים ככה.
"אייל קטן" היא סדרה טובה וחלק ניכר מכוחה הוא בגלל הגבול הדק הזה. האם מה שקורה כאן לגיטימי או לא? למה הוא לא מגיב (כמו שאנחנו מצפים, בעצם, מ"גיבורים" להגיב לסיטואציות כאלה)? למה הוא כן מגיב? האם יש כאן בעיה, ואם כן, מהי בדיוק הבעיה? הערעור הזה יוצא מהמציאות היומיומית ומוביל אותנו למקומות בהם המציאות עצמה מתערערת. זו טלוויזיה מעולה, אבל בדיוק בגלל זה אני מתקשה לראות אותה.
כשמדובר באסקפיזם, אני יכול לצלול. כשמדובר בחיים עצמם, זו חוויה רוויית טריגרים. אני מתקשה לראות סרטונים או סרטים תיעודיים (וגם לקרוא) על מה שאירע שם. התמוססות הגבול קשה לי. כשאני קורא, אני קורא בוויקיפדיה – המרחק האנציקלופדי מאפשר לי לעבד את החוויה הזו ולא להיטמע בה.
וחזרה לאייל קטן. כשכל דבר נחווה לא כמתוסרט אלא כריאליזם (הסדרה עצמה מבוססת על סיפור אמיתי, הדמויות נמצאות בפייסבוק ומגיבות לסדרה וזה רק הופך הכל למשהו שמתמוסס לתוך החיים שלנו ושובר את הקיר המפריד), אני לא יכול לספר לעצמי "אה, זה קורה שם, זה לא קורה כאן", להפך. זה קשה יותר. אבל זה גם חלק ממה שהופך אותה לטובה כל כך, למסוגלת לקחת את מה שאנחנו חווים (לא בהקשר של 7 באוקטובר, היא לא עוסקת בזה, אבל כן בטראומה ובתוצאותיה) ולהעניק לזה מילים.
