"השוטרים הוזעקו בסופו של דבר… ובשעה שתיים לפנות בוקר ב־30 באפריל – החלו המעצרים. אלף שוטרים בקסדות מהיחידה לפיזור הפגנות של העיר ניו־יורק התפרשו ברחבי הקמפוס בעוד אלף צופים עמדו בצינה ובלחות של המפחיד מכל הלילות השחורים בזמן שאחרים לחשו, נהמו ודקלמו "בלי אלימות!" לעבר השוטרים… השוטרים הסתכלו על הילדים והילדות מקולומביה כעל פרחחים היפים עשירים, מפונקים ואנטי־אמריקנים, והמרצים שתמכו בהם לא היו טובים מהם בהרבה, אינטלקטואלים נפוחים מתנגדי מלחמה קיצוניים, קומוניסטים, מרעילים רקובים של מוחות צעירים".
זהו אינו דיווח ממה שהתרחש השבוע באוניברסיטת קולומביה שבניו־יורק. זהו קטע מתוך ספרו המונומנטלי של אחד מגדולי הסופרים האמריקנים, פול אוסטר, שהלך השבוע לעולמו – בדיוק ב־30 באפריל. בספר המופת הזה, הארוך ביותר שכתב אוסטר (885 עמודים במהדורה העברית), מתוארים חייו של צעיר יהודי מניו־ג'רזי, בארבע אופציות חיים שמשתרגות זו בזו. יש בספר הרבה בדיון, אבל יש בו כדי לתפוס את רוחה של אמריקה במהלך כמה עשורים במאה ה־20. דמות הגיבור ארצ'י פרגוסון גם היא בדיונית, ואוסטר הצהיר ש"אפשר למצוא בספר את הכרונולוגיה שלי ואת הגאוגרפיה שלי, אבל ארצ'י פרגוסון הוא לא אני", אבל מעצם הצורך בהצהרה שכזו ניתן ללמוד עד כמה ארצ'י ופול, פרגוסון ואוסטר, הן דמויות שחייהן לפחות מצטלבים אלה באלה.
פטירתו של אוסטר השבוע בגיל 77 היא הזדמנות מצוינת לחזור לספריו המעולים – ויש ברשימה הארוכה גם כמה גרועים, צריך להודות ביושר. הקפיצה ל־4321, שהוא מספריו המאוחרים אומנם, תדלג על הקלאסיקות ההכרחיות אבל תצניח אתכם בין השאר היישר לאביב 1968, לימי ההפגנות הגדולות והאלימות בתולדות אוניברסיטת קולומביה.
כבר נגיע לאביב 2024 ולהפגנות האנטישמיות בקמפוס הניו־יורקי השבוע, אבל הבה נתעכב עוד קצת על ההיסטוריה כי היא חשובה להקשר. ההפגנות האלימות ב־1968 פרצו אחרי שהתגלה כי קולומביה משתפת פעולה עם מכון המחקר של הפנטגון, בין השאר בייצור חומרי לחימה ששימשו במלחמת וייטנאם. בהמשך התלכדו המוחים עם תושבים שחורים בהארלם, השכונה הצמודה לאוניברסיטה, שחשו כי זהו זמן טוב למחות על הכוונה להקים אולם התעמלות בשטח השייך לקולומביה. המעשה הוגדר כהמשך האפליה והדיכוי של האליטות הלבנות נגד המיעוט השחור המדוכא, והתמהיל של אנטי־אמריקניות שהוסווה כמאבק נגד המלחמה בווייטנאם וכמאבק בענייני גזעי הוביל לפיצוץ הגדול. בסופו קולומביה נכנעה לרוב דרישות המפגינים, לא לפני ש־720 מהמוחים נעצרו, 150 נפצעו, ועשרות סטודנטים הושעו מהלימודים.
ועכשיו להווה. לא נעים לראות כיצד קמפוס ששייך ל"ליגת הקיסוס" הופך לזירת קרב שקשורה ישירות אלינו, למאבק הערבי־ישראלי. גם לא נעים להיות סטודנט יהודי בקמפוס בתקופה שכזו, ולא נעים להיות מרצה יהודי או ישראלי שכניסתו לתחומי האוניברסיטה נמנעת מטעמים שנראים, נשמעים ומרגישים כמו כניעה. העניין הוא שהתגובה היהודית־ישראלית השכיחה לסיטואציה הזו היא קפיאה, חשש, פחד ותחושה שכל העולם נגדנו והכל אבוד. את מי שנמצא בקולומביה אי אפשר לשפוט, הסטודנטים היהודים והמרצים הישראלים נמצאים בלב הסערה, אבל אנחנו הרחוקים משם חייבים לנשום ולדעת את העובדות.
1. יותר מ־35 אלף סטודנטים לומדים בקולומביה. אולי פרומיל מהם, ואני מפרגן, משתתפים בהפגנות האנטישמיות.
2. המוחים מגיעים מחוגים ומפקולטות מסוימים. רוב אנשי הסגל והסטודנטים מביטים עליהם כעל חייזרים משונים ובעייתיים.
3. לא סתם חוזר התאריך 30 באפריל ב־1968 וגם ב־2024. מזג האוויר נעשה נוח, שנת הלימודים קרבה לסיומה ויש אווירת שחרור באוויר. בקמפוסים האמריקניים מתחוללת הפגנה מתוזמנת ומתוזמרת שאין לה שום קשר למתרחש בעזה או בתל־אביב. שנאת היהודים הטהורה רק מחכה להזדמנות לפרוץ, ועדיף שלא יהיה שלג על הדשא כי יש גבול לסולידריות עם פלסטינים והוא עובר כשנעשה למוחים קר מדי.
4. המקור האמיתי לאלימות ולמחאה בקמפוסים הוא אנטי־אמריקני. זה היה נכון ב־1968, וזה נכון גם היום. לא תראו בהפגנות הללו דגל אמריקני אחד. כשהעיתונאי האמריקני עמי הורוביץ נכנס לשטח הפגנה פרו־פלסטינית בסיטי קולג' בניו־יורק עם דגל ארה"ב, בלי שום זיהוי יהודי, הוא גורש משם באלימות.
5. אלה הפגנות נואשות. בסקר אחר סקר, העם האמריקני – גם צעיריו – מתייצב מאחורי ישראל במלחמתה מול החמאס ובכלל. אז למה אנחנו שומעים על ההפגנות האלה כל כך הרבה? כי העיתונות מסקרת אדם שנושך כלב ולא כלב שנושך אדם. ככה זה.
6. כל זה לא אומר שלא צריך לפעול בקמפוסים ולהשיב מלחמה שערה אל מול הגל האנטישמי הזה. שיטת העבודה היא סיזיפית, מתחת לרדאר, בבניית קואליציות עם הרוב השפוי באקדמיה האמריקנית. יהודי ארה"ב וישראל הזניחו זאת בעשורים האחרונים, והותירו את המגרש פנוי לגמרי לתנועות אנטישמיות כמו SJP, שבאמצעות מכנים משותפים נמוכים ועלובים מצליחות ליצור קואליציות "מתקרבנות" של חלשים, בעיקר בעיני עצמם. אפשר להילחם בהם, אבל צריך להחליט שעושים את זה לא רק כשיש הפגנות והנושא עולה לכותרות אלא בהתמדה ובאופן מושכל, בלי היסטריה.
7. הפלג האנטישמי באקדמיה האמריקנית יצא לאוויר העולם. אין זה מחזה נעים לעיניים יהודיות או לעיניים של סתם אנשים שפויים. אבל היא כנראה שלב הכרחי בהפנמה שגדלה כאן מפלצת קטנה שהגיע הזמן להכחיד. אם נשיאי האוניברסיטאות לא יעשו זאת, יעשו זאת הורי הסטודנטים שמשלמים עשרות אלפי דולרים בשנה ומעוניינים שהילד או הילדה שלהם יצאו מקולומביה עם תואר שיסדר להם את החיים, ולא עם השעיה לצמיתות מהלימודים וכאפייה שנקנתה בחנות "הכול בדולר" בסוהו.
