המהלך לכיבוש רפיח, שהיה נכון ונחוץ באופן חד־משמעי, מחייב עתה בחינה מחדש. כבר בראשית המלחמה היה ברור כי הממשל האמריקני רואה במלחמה הזדמנות לסדר אזורי חדש, משולב בהקמת מדינה פלסטינית. בכורח הנסיבות ובשל זעם מדינות המערב נגד ישראל, הסכנה לכפיית מדינה פלסטינית הופכת לצונאמי מוחשי שמציב את מדינת ישראל במגננה על עצם קיומה. במגמה המתפתחת, גם אם ישלימו כוחות צה"ל את כיבוש רפיח ויתייצבו על קו הגבול עם מצרים, מדינת ישראל עלולה לפגוש הצלחה טקטית המובילה לכישלון אסטרטגי.
מיקוד המלחמה הישראלי מקובע להשלמת ההישג הטקטי ברצועת עזה, בשעה שהולך ומבשיל המהלך הבא: תביעה בינלאומית לנסיגה ישראלית מכל כיבושי 1967. מהלך כזה עלול ללכוד אותנו במצוקה אסטרטגית ובבידוד מוחלט.
"ישראל צריכה לבחור: רפיח או ריאד", כך הצהירה כותרת מאמרו של תומס פרידמן בניו־יורק טיימס בתחילת השבוע. פרידמן ביקש להבהיר לאזרחי ישראל ולהנהגתה את הדילמה הגורלית של מדינת ישראל בימים אלה. כצפוי, צומת הדרכים שתיאר אינו עומד רק בין כיבוש רפיח לקידום הסכם עם ריאד, אלא הוא גם אותו צומת מוכר וחבול בין המשך "הכיבוש" בירושלים, יהודה, שומרון ובקעת הירדן ובין הקמת מדינה פלסטינית תמורת השתלבות בהסדר אזורי בהנהגת ארה"ב.
משל צומת הדרכים שימש את פרידמן לפני יותר מעשור, כשביקש לגרור את נתניהו לאימוץ יוזמת שתי המדינות של ממשל אובמה. בזמנו טען פרידמן שבגלל המענה הביטחוני שהציגה תוכניתו של גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל במסגרת הדרישה האמריקנית לנסיגה מלאה ביהודה, שומרון ובקעת הירדן – "ממשלת ישראל מגיעה לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לאידאולוגיה" (ניו־יורק טיימס, 17 בפברואר 2013).
מאז יוני 1967 חותר הממשל האמריקני להסדר שלום אזורי במזרח התיכון, הכרוך בכפייה על ישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. זו התפיסה שעמדה בבסיס הסכם השלום בין מצרים לישראל. בקמפ־דיוויד 1978 הושגו למעשה שני הסכמים: האחד בגלוי ובמוצהר, בין ישראל למצרים, והאחר היה התחייבות ישראלית להסדרת אוטונומיה לפלסטינים. מאז, בממשל האמריקני לדורותיו ובהנהגה המצרית לוחצים בכל הזדמנות למימוש ההסכם שהושהה.
בחלוף עשור להסכם הישראלי־מצרי סיפר עזר ויצמן שמנחם בגין העריך כי יוכל להתעלם מהציפייה המצרית והאמריקנית לפתרון הסוגיה הפלסטינית. לטענתו, בגין נטה להאמין שהתביעה המצרית נועדה רק לשם הכרזת מחויבות, אבל לאחר שיממשו המצרים את שאיפתם להחזרת סיני לריבונותם – יתעלמו מכל מה שתבעו לגבי האוטונומיה לפלסטינים. ויצמן שיער כי בגין פרש בבדידות דיכאונית לביתו לא בשל אחריותו למלחמת לבנון, אלא "משום שהגיע למסקנה כי בחתימת הסכם קמפ־דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה, איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין".
התביעה המצרית העקבית בסוגיה הפלסטינית היא גם הרקע להבנת התנאים הסעודיים לכינון יחסים עם מדינת ישראל. מי שחושב שהם יציגו את התביעה להכרה במדינה פלסטינית כמס שפתיים בלבד יחזור על טעותו של בגין. ראוי לזכור: מעשית, מדובר בתביעה להקמתה של מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה בקווי 1967, בתיקונים קלים של גושי ההתיישבות, שבירתה היא ירושלים המזרחית. התוכנית כוללת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלסטינית לריבונות שלמה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטחם – מקו המים בירדן ועד כביש 6.
מעבר לשיקולי הביטחון שבגללם התוכנית הזאת היא אסון קיומי, התביעה לחלוקת ירושלים ולעקירת מאות אלפי מתיישבים ממרחבי נחלת אבות הופכת את התוכנית גם לאסון לאומי שיביא לקרע חברתי בלתי ניתן לאיחוי. בין שתי הדרכים שמתווה לנו תומס פרידמן בשם הבית הלבן חייבת ההנהגה הישראלית לפרוץ מוצא לדרך שלישית.
גם אם תוכרז הפסקת אש, הלחימה בחמאס תימשך. אלא שכעת ישראל מתמודדת גם עם מערכה בינלאומית חסרת תקדים, שתשפיע על עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל. בעת הזאת, המערכה הבינלאומית היא העיקרית.
