אין סימטריה בין משקל האיום הפוליטי של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר לזה של בני גנץ וגדי איזנקוט. אלה ואלה איימו השבוע שאם עמדתם נגד או בעד העסקה המצרית לא תתקבל, הם יעזבו את הממשלה. אלא שבלי סמוטריץ' ובן־גביר לנתניהו אין ממשלה, בלי גנץ ואיזנקוט היא תמשיך להתקיים.
הבחירה של שני הצדדים לכרוך את העמדה העקרונית באיום פוליטי מיידי מובנת בשל כובד הסוגיה, אך יש לה מחיר כבד: היא צובעת את הוויכוח החשוב הזה באופן שכל החלטה שתתקבל תיחשד בידי המחנה השני כאילו התקבלה משיקול לא ענייני. איזנקוט פרסם פוסט חריג שבו האשים את סמוטריץ' ובן־גביר ב"סחיטה באיומים", אך בסופו גם הוא נקט איום דומה, והבהיר כי לא יישאר בממשלה אם עמדתו לא תתקבל.
בן־גביר, בסגנון קצת פחות מעודן, זימן את עצמו לפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שבסיומה פרסם סרטון משפיל, מתוך משרד ראש הממשלה, שבו תיאר כיצד נזף בנתניהו. בעבר ראש הממשלה לא היה מאפשר סגנון כזה כלפיו, אבל אלו הם זמנים אחרים. ספק אם הוא יכול לפעול בעניין, וממילא אולי דווקא החצנת הלחצים עליו משרתת אותו מול חמאס או ארה"ב.
נכון למועד ירידת השורות הללו לדפוס, המחלוקת בין הצדדים תיאורטית: יחיא סנוואר מסרב לעסקה בלי עצירת המלחמה, ולכך גם איזנקוט וגנץ לא מסכימים. גם לשיטת האמריקנים ההצעה הישראלית, על דעת נתניהו, הייתה נדיבה מאוד – אלא שסנוואר הוא הסרבן.
אם מנהיג חמאס, שנחשב כמומחה בעיני עצמו לנקודות החולשה של ישראל, יגיד כן להסכם – הוא יקרע את החברה הישראלית. בינתיים היא מתנדבת להיקרע לשווא. סערת הריאיון של אורית סטרוק בגל"צ, שבו צוטטה כאומרת שלממשלה ש"זורקת הכול לפח כדי להציל 22 או 33 חטופים אין זכות קיום", היא שיעור טוב על עוצמת הדורסנות המופעלת נגד הלגיטימיות של קולות המתנגדים לעסקה. הפעם זה היה בוטה מדי, ועד מהדורות הערב הסערה התהפכה על יוצרה.
גם סטרוק תודה בדיעבד שהניסוח הפרטני היה לא מספיק רגיש ומדויק, אבל האזנה לריאיון המלא דווקא חידדה כיצד עסקה כזאת משמעה נסיגה ממטרות המלחמה המוצהרות. היא הבהירה כי משמעות העסקה החלקית מצד החטופים היא שלישראל לא יהיה קלף לשחרורם למעט סיום מוחלט של המלחמה.
זהו לב הדילמה: האם ישראל בשלה לעסקת כולם תמורת הכרזה על סיום המלחמה? שאלה זו מתחדדת בעיקר משום שבפועל המלחמה הסתיימה, ובחינם. רק רפיח נותרה כהבטחה עמומה. לא ניתן הסבר מספק מדוע דחו את הכניסה לעיר עד עכשיו. אפילו הבטחת הניצחון המוחלט כבר לא שגורה על לשונו של ראש הממשלה.
הפעם האחרונה שבה הופיע נתניהו בפני הציבור והשיב לשאלות הייתה לפני חודש, ערב הניתוח שנערך לו. העצירה בין חאן־יונס לרפיח רק הגבירה את הלחץ המדיני על ישראל ולא שיפרה את המוכנות הצבאית. ההדלפות על "תמרון הומיטרי", פרדוקס שיסכן את חיי חיילנו משיקולי פוליטיקה פנים־אמריקנית, מציבות בסימן שאלה את כדאיות המהלך כולו – ודאי אחרי הסרת המצור מהעיר, כך שמי רצה לברוח ממנה כבר איננו שם. כל השאר קיבלו די זמן להתבצר ולהתכונן.
על מחדל 7 באוקטובר נוספו שני מחדלים בשבעת החודשים שחלפו מאז: הראשון הוא מחדל ניהול המלחמה. צה"ל נלחם בגבורה ולתמרון היו הישגים טקטיים רבים, אבל במבט־על הם לא נארזו לכדי שינוי אסטרטגי. חמאס עדיין מתפקד, רוב שדרת הפיקוד שלו שרדה. זמן יקר מדי התבזבז בגלל מדיניות מגומגמת. נציגי הימין בשלטון התבצרו בסירוב המוצדק לכניסת הרשות הפלסטינית לעזה, אבל לא הצליחו להציע חלופה. אבו־מאזן לא קיבל שליטה ברצועה, אבל גם אף אחד אחר לא קיבל אותה – אפילו לא צה"ל, שכבש שטחים נרחבים ונסוג מהם לקווי הגנה. התוצאה היא שליטה אזרחית של חמאס גם בצפון הרצועה, ששוחקת את הישגי התמרון.
הכישלון השני הוא בצבירת האמון. בקרב חלקים גדולים בציבור הממשלה הייתה פסולה מלכתחילה. המלחמה תפסה את ישראל קרועה אחרי חודשי הרפורמה המשפטית והמחאות, אבל ראשיתה בכל זאת עמדה בסימן אחדות ניסית. את הרגע ההוא היה צריך לשמר, לטפח ולבסס באופן שירחיב את האמון עם משפחות החטופים, עם הקהילות שחרבו, עם פליטי הצפון, בדגש דווקא על אלה שלא בחרו בה. אבל הממשלה לא ניסתה, או לא עשתה די כדי להרוויח את האמון הזה.
"לממשלה הזאת אין סייעתא דשמיא": כך נהג אריה דרעי לאבחן כשישב באופוזיציה בממשלה הקודמת. מעניין כיצד הוא מגדיר את מצבה של הממשלה הנוכחית. נתניהו אושפז לניתוח בקע, בן־גביר שבר את הצלעות בתאונת דרכים, גם רכבו של השר חיים ביטון היה מעורב בתאונה. גנץ נקע את הקרסול. בכל בית מסורתי היו בודקים את המזוזות אחרי רצף תקלות שכזה. ש"ס, אגב, באחד הקמפיינים המוצלחים שלה, קראה לעצמה "המזוזה של הממשלה". בדק בית אין שם בינתיים: דרעי מתלונן הרבה בחדרים, אבל בחוץ שתיקה.
עם כל הכבוד לצרותיהם הפרטיות של חברי הממשלה, ואחרי איחולי בריאות שלמה לכולם – הבעיה הגדולה של הממשלה היא תאונת השרשרת הלאומית: במשמרת של הממשלה הימנית, הלאומית והדתית בתולדות המדינה נרשמו תקדימים שליליים כמעט בכל תחום בבסיס המדיניות שלה. הרפורמה המשפטית התוקפנית נתקלה בתגובת נגד . הקואליציה שהבטיחה לפטור את תלמידי הישיבות משירות, היא זו שבמשמרת שלה מוגדרים לראשונה תלמידי הישיבות כעריקים. זה לא מעשה ידי בג"ץ אלא מחדלה של הכנסת: בג"ץ לא ביטל את החלטת המחוקק אלא חיזק את הכנסת מול הממשלה וקבע שבלי חוק של הכנסת, לא ניתן לפטור אף קבוצה. הקואליציה התרשלה מלקדם חקיקה.
כמובן, תקדים שלילי חמור הוא בתחום הביטחון: אלו שהבטיחו להפסיק את הפיגועים לא מנעו את מתקפת הטרור הגדולה בתולדותינו, שיא של שני עשורים בנרצחי הטרור. ההבטחות לליגה אחרת בשדה המדיני מסתיימות בסכנת צווי מעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ישראל יצאה למלחמה הצודקת בתולדותיה, חמושה בתמיכה בינלאומית ובחימושים תוצרת חוץ, אך בזבזה אותם בלי להשלים את המהלך הצבאי. במקום לדהור לכל חלקי הרצועה בראשית התמרון היא התנהלה מגומגם. בין אילוצים פוליטיים ולחצים מדיניים היא דחתה את ההכרעה בצפון, וכך רשמה תקדים שלא היה כמוהו מראשית הציונות – נטישה המונית מחבל ארץ ריבוני לזמן בלתי מוגבל.
לרשימה המדאיבה הזאת אפשר להוסיף תקדימים גם בגזרה הכלכלית כמו הורדת דירוג אשראי של ישראל, לראשונה אי פעם. עד כה הוא ידע רק עליות. יש גם הסנקציות האמריקניות על ההתיישבות, ועוד ועוד.
המסקנה הקלה מרצף המשברים הפוליטיים והאסונות שבעקבותיהם היא הצרה שבממשלה צרה. כל ממשלה שנשענת על רוב דחוק מהקצוות, במקום על שותפות רחבה במרכז, לא תצליח לשקם את ישראל. אבל על כל זה נוספה העובדה שהכתם המכוער במשמרת של הימין מלא־מלא עלול להידבק לימין לשנים ארוכות. הטרגדיה היא שאין חלופה מעשית מימין. גם המאוכזבים שבמצביעי הקואליציה רואים בה את הרע מאוד במיעוטו. המסקנה של חלקם היא העדפה של הקצה מבן־גביר וצפונה.
הימין החוץ־קואליציוני לא מהווה בינתיים חלופה סוחפת: אביגדור ליברמן אמנם מתחזק, אבל גדעון סער מתנדנד סביב אחוז החסימה. בינם ובין מצביעי גוש נתניהו יש משבר עוד מימי ממשלת השינוי של נפתלי בנט ויאיר לפיד, עמוק יותר מזה שבין הגוש לגנץ, שמלבלב בינתיים בסקרים. מפלגה ספקולטיבית של בנט־סער־כהן מרחיבה את המחנה הלאומי לממדים היסטוריים, אבל זה לא נדבק בינתיים לגוש פוליטי.
התוצאה עלולה להיות דשדוש פוליטי ממושך של המחנה הלאומי, אם הימין האידאולוגי לא יצליח לבסס עתודה פוליטית חדשה – ובעיקר את האבחנה בין צדקתו ההיסטורית לכישלון המעשי החרוץ של הימין הפוליטי.
