ההפגנות ששוטפות קמפוסים אוניברסיטאיים באמריקה מעוררות דיון נמרץ על מדיניות החוץ של ארה"ב, חופש הביטוי ומטרתו של חינוך אקדמי. אך ישנה שאלה בסיסית יותר שעיתונאים במיוחד מוכרחים להשיב עליה: איך צריכים לכנות את ההפגנות הללו?
סוכנות AP אומרת שהמוחים הם "מפגינים נגד המלחמה". חדשות CBS השתמשו באותו כינוי והגדילו לעשות כשקראו למפגינים "תומכי זכויות לפלסטינים". גופים רבים אחרים – כולל הוושינגטון פוסט, יו-אס-איי טודיי, אקסיוס, CNN, פוליטיקו והניו-יורק טיימס – העדיפו "פרו-פלסטינים".
התיאורים הללו אינם נייטרליים וגם לא מדויקים.
אחד הארגונים המובילים שתומכים במפגינים, סטודנטים למען צדק בפלסטין, שיבח את מתקפת הטרור "נגד האויב הציוני" ב-7 באוקטובר. מפגינים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ובקורנל, בין מוסדות אחרים, קראו בגלוי ל"מהפכת אינתיפאדה" ואחרים דרשו להפוך את האינתיפאדה לבינלאומית. לבוש של חמאס וארגוני טרור אחרים הופיע בהפגנות בייל, פרינסטון, סטנפורד ואוניברסיטת מינסוטה. ב-UCLA סטודנט יהודי טען שנרדף על ידי חבורה של מפגינים משום שהעז לדרוך בשטח שלהם.
אולי בגלל המיקום המרכזי שלה, באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק היו ההפגנות הבולטות ביותר. זה גם המקום שבו סטודנטים יהודים סבלו קריאות כמו "אנחנו לא רוצים כאן ציונים!" ו"7 באוקטובר יקרה כל יום בשבילכם".
ישנם אינספור אירועים כאלו והם מסבירים מדוע ראש הליגה נגד השמצה ג'ונתן גרינבלט כינה את המפגינים בקולומביה "פעילים למען חמאס".
ברור שלא כל מפגין בקולומביה או במקומות אחרים תומך במעשים ובקריאות הללו. לאחר ששוחח עם עשרות סטודנטים מפגינים ברחבי הארץ, ג'רמי פיטרס מהניו-יורק טיימס דיווח שרבים מהם גינו את חמאס – אם כי רבים אחרים "סירבו לעסוק בכך" כשנשאלו. ובעוד רבים מתומכי ישראל כינו את ההפגנות אנטישמיות, סטודנטים יהודים רבים משתתפים בהן.
נראה שאפשר לקבוע ששלום אינו העיקרון המארגן של ההפגנות. המפגינים בקולומביה פירטו כמה דרישות רשמיות. אין ביניהן דרישה שחמאס ישחרר את כל החטופים שברשותו. ואי אפשר להגיד שזה משום שאין להם השפעה על חמאס. כמה שזה נראה אבסורד, השורש למחאה היא המחשבה שלאוניברסיטה יש תפקיד משמעותי כלשהו במזרח התיכון. באותה מידה למפגינים גם אין השפעה על ישראל, אבל זה לא מונע מהם לגנות אותה.
בעוד ש"פרו-פלסטיניים" עדיף על "נגד המלחמה", גם הכינוי הזה לא מצליח להעביר את עיקר ההפגנות. ראשית, אפשר לדאוג לפלסטינים, ולבקר את ישראל לצורך העניין, ובמקביל להתנגד לתנועה שלא יכולה להביא את עצמה להתנגד לאירועי 7 באוקטובר. אחרי הכול, מעשי הטבח של אותו יום היו הגורם לסבל הפלסטיני העצום. מפגיני קולומביה גם לא היססו להתנער מפלסטינים שלדעתם אינם לעומתיים מספיק.
ההפגנות אפילו לא מפנות את תשומת הלב למצוקת העזתים. הן מפנות את תשומת הלב למפגינים (ולפעמים לצרכים התזונתיים שלהם, כמו במקרה של סטודנטים מקולומביה שדרשו מזון ושתייה מההנהלה שהם הפגינו נגדה). הסנאטור ברני סנדרס הודה במרומז בנקודה בכך שהתלונן שהתקשורת מספקת יותר מדי סיקור לדרמת הקמפוס ולא מספיק לסכסוך במזרח התיכון.
האופן שבו מנהלי אוניברסיטאות ורשויות אכיפת החוק צריכים להגיב למפגינים לא משפיע על השאלה אם אנחנו רואים אותם כ"מתנגדי מלחמה" או כמשהו זדוני יותר. אפילו לאנטישמים שבין המפגינים יש זכויות חופש ביטוי. וכל המפגינים, יהיו דעותיהם אשר יהיו, צריכים לציית להגבלות על הזמן, המקום ואופן המחאה שהחוק וכללי הקמפוס מטילים – או להיות מוכנים להתמודד עם ההשלכות האקדמיות והמשפטיות. אסור לסבול חסימת יכולתם של תלמידים אחרים לחצות את הקמפוס, או איומים עליהם באלימות.
הכללים המסדירים את ההפגנות הללו צריכים להיות נייטרליים ביחס לנקודת המבט שלהם. אבל הציבור אינו מחויב להימנע מלשפוט את נקודת המבט הזו, והתקשורת איננה מחויבת לספק למפגינים סיוע ביחסי ציבור. אם הקיצוניות המוצגת בהפגנות הייתה קשורה לימין ולא לשמאל, אני חושד שהתקשורת הייתה מסקרת אותן בפחות אהדה. התיאורים הפושרים שעיתונאים מספקים, כמו "פרו-פלסטינים", רק יעמיקו את חוסר האמון בתקשורת החדשותית במרכז ובימין.
התקשורת צריכה לקרוא להפגנות מה שהן: אנטי-ישראליות.
