אם יש משהו אחד קוהרנטי ויסודי מאוד בכל שנות כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר ולאחר מכן כראש ממשלה היא העובדה, שבכל השנים האלו דאג נתניהו באופן אידיאולוגי ומעשי לשינוי כלכלי עמוק במדינת ישראל. שינוי שבא לידי ביטוי בדלדול השקעות המדינה בדברים החיוניים לקיומנו המשותף. קו כלכלי זה, הוביל את כולנו לסטייה קשה מקיומנו הריבוני כפי שהכרנו אותו עד כה. לכן אם רוצים לשנות את הקונספציה צריך לשנות גם את הכלכלה.
רבים מימין ומשמאל מנתחים את המשבר בו אנו נמצאים כמשבר הקונספציה, ומתכוונים למשבר ביטחוני ומדיני. אחרים אומרים שרק אם יוחלף ראש הממשלה נוכל לצאת מהמשבר.
בוודאי שיש טעם רב בחיפוש אחר תשובות ובזוויות מבט אלו. אך להבנתי קיים עוד רובד שחייבים לתת עליו את הדעת והוא כנראה נסתר יותר מעינינו. הגענו לאן שהגענו בין היתר מתוך הזנחת הפרויקט הציוני כפרויקט שמטרתו לאחד את העם היהודי בארץ ישראל ולבנות בה חברת מופת המיטיבה עם כל אזרחי המדינה. ההתרחקות מבסיס הציונות נובעת מתפיסות כלכליות שעיצבו את התודעה שלנו כחברה בעשורים האחרונים. בעשורים אלו נבנתה מכונה משומנת שהכל בה משרת היטב את כוחות השוק והרווח ובעיקר הרווח הפרטי או התאגידי. זו סטייה חדה מהפרויקט הציוני מכיוון שפרויקט הציונות איננו פרויקט למטרות רווח והאדרת כוחות השוק בלבד. אני יודע שרבים יסכימו לפחות עם המשפט האחרון, אך הביטו סביב. כבר שנים רבות שאנו חברה בה הכל נמדד ומתנהל, על פי קודים של תחרות, שוק חופשי ושורת הרווח, בעיקר הרווח הפרטי.
בפועל ובמשך שנים רבות הסתלקו השקעות המדינה מאיתנו האזרחים ומהמרחב הציבורי. פרויקטים ציבוריים גדולים כגון בריאות, חינוך, תחבורה ציבורית, ביטחון אישי עידוד החקלאות והתעשיה ועוד נזנחו. בעשורים האחרונים, הפך המפעל הציוני ובתוכו אנו אזרחי המדינה, לעוד סחורה בשוק. המשמעות היא שהוזנחנו או הופקרנו כולנו לטובת כוחות השוק והיד הנעלמה.
ההפקרות שנחשפה לנגד עינינו ואותה רבים הרגישו על בשרם ב-7 באוקטובר ומרגישים עדיין, היא בין היתר תולדה של תפיסות כלכליות אלו, שהחלו עוד שנים קודם. כאשר התפיסה היא יד נעלמה למען האדרת כוחות השוק, עלול להיות, מופר האיזון בין ההון הפרטי אשר מטרתו למקסם רווח אישי או תאגידי לבין המדינה שמטרותיה יכולות וצריכות להיות רחבות הרבה יותר. כך עלולה להיווצר מציאות של הפקרה חברתית, החלשת יסודות דמוקרטיים והרגשה כללית של כאוס וחוסר ביטחון עמוק. זה יכול להשפיע גם על הצבא ודרך פעילותו וגם על מוסדות המדינה כולם שבפועל ראינו שהתקשו ועדיין מתקשים לתפקד חודשים רבים אל תוך המלחמה.
מציאות זו חוטאת לאידיאל חברת המופת המודרנית אליו כיוון הפרויקט הציוני. אך, אם נהיה כנים, דלדולם של הפרויקטים הציבוריים ומיקסום כוחות השוק הם האידיאולוגיה הרווחת בשמאל הליברלי ובימין הליברלי והדתי במשך שנים רבות. כוחות רעיוניים ופוליטיים משמאל ומימין ובשילוב מרשים בין דתיים לחילוניים יחד עם כוחות כלכליים עצומים פגעו בעשורים האחרונים כמעט בכל חלקה טובה ובכל מה שציבורי. ניתן לומר שבעשורים האחרונים הייתה בינינו הסכמה חברתית רחבה שזה בסדר לצמצם את מעורבות המדינה ולהעלות על נס את כוחות השוק והרווח הפרטי. האיש שידע טוב מכולם להיבנות ולהוביל פוליטית במצב הזה הוא בנימין נתניהו.
כעת אנחנו נמצאים במשבר עמוק שעדיין לא ברור כיצד נצא ממנו. גם אם לא ניתן לגמרי להשוות, כדי בכל זאת לדעת שזה איננו המשבר העמוק והקשה הראשון שידעה התנועה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה הציונות במשבר חריף ודרכה לא הייתה מובטחת. בשנת 1921 הקונגרס הציוני ה-12 ניסה להתמודד עם משבר זה. דבר לא היה אז מובן מאליו ונדרשו לציונים הגדרות והסכמות חדשות בכדי שהפרויקט הציוני יוכל להמשיך להתקיים. בקונגרס ה-12 של התנועה החלו להתעצב הנושאים הכלכליים ודרכי הפעולה אשר מנעו את קריסתו של הפרויקט הציוני.
תיעדוף למערכות הציבוריות
המושג הבסיסי שעיצבו אז הציונים היה 'ההון הלאומי'. הון אשר יעמוד לרשותה של ההסתדרות הציונית לשם בניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. ההון הלאומי הועמד כתפיסה רעיונית עמוקה וכתוכנית פעולה פרקטית בכדי לעצב את המפעל הציוני. מהותו של מושג זה היה להפנות משאבים רחבים למקומות חיוניים אשר הפילנתרופיה, ההון הפרטי וכוחות השוק לבדם לא יכלו להם (חקלאות עברית, התיישבות בספר ועוד). בנוסף היה זה בכדי להרחיק את בניין הציונות ממושגי הרווח הפרטי בלבד ולהעמידה על יסודות חברתיים סוציאליסטים (חברת מופת). מנהיגי הציונות דאז הבינו שלא הכל הוא כסף למטרות רווח, ולציונות אתגרים רחבים הרבה יותר.
כמו אז, כן היום, הציונות במשבר עמוק. בכדי לצאת ממנו נדרשת יכולת לפתח ולהוביל תפיסות אחרות שיחלצו אותה מהשבר. בראש ובראשונה על ידי פיתוח כלים כלכליים ופוליטיים המתמודדים עם כוחות השוק ומאזנים אותו. גם אם המציאות של 1921 שונה ממציאות חיינו היום, נראה שאולי יש טעם לחזור ליסודות הרעיוניים שעוצבו באותו קונגרס, לשאוב השראה ולהעלות מחדש את הציונות על מסלול חיוני לקיומנו כלאום יהודי החפץ בקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית וריבונית המיטיבה עם כלל אזרחיה בארץ ישראל.
הדרך לתקווה, ריפוי ושיקום צריכה לעבור בנתיב של בניית המרחב הציבורי מחדש והצבת איזונים חדשים בין האינטרסים הציבוריים לכוחות השוק והרווח הפרטי. איזון זה יגיע, על ידי תיעדוף והקצאת תקציבי מדינה עצומים למערכות הציבוריות. מערכות הבונות אותנו כעם, כחברה וכמדינה, מערכות שבונות חוסן ויחד.
דיור והתיישבות, חינוך ציבורי ראוי, בריאות ציבורית ראויה, תחבורה ציבורית, משטרה וביטחון אישי, מערכת משפט ראויה, מוזיאונים, מרחבי טבע ואתרים לאומיים הכוללים גם אתרים קדושים, תמיכה בחקלאות ותעשיה הישראלית, כל אלה ועוד הם פרויקטים רחבים שלא יכולים להישאר רק לשוק החופשי, למגזר השלישי והפילנתרופיה.
כחברה חפצת חיים אנו זקוקים עכשיו לשיקומו של הפרויקט הציוני שזקוק עכשיו למנהגים פולטים מעשיים, לאנשי כלכלה ולאנשי רוח שיוכלו לשנות את מסלול חיינו, לנתיב שהביא גם בעבר לתקומתו של מפעל הציונות המפואר. כך מתוך השברים הנוראים, על ידי בניית תוכנית כלכלית, חברתית ופוליטית, ובאמצעות השקעת משאבי מדינה גדולים, הבית הציוני והחברה בישראל יוכלו לקום ולהיבנות מחדש.
