בפסח נאסר עלינו לשמוח. זאת לפחות הייתה האווירה הציבורית הרווחת. מגישים ברדיו ואנשים ברחוב התפתלו בברכת "חג שמח", ואם בכלל השתמשו בה הוסיפו לה סייגים: "שמח ככל האפשר", "לא ברור אם אפשר בכלל לשמוח השנה". בעיתון הארץ כלל לא הופיעה ברכה לחג, ובידיעות אחרונות הסתפקו בברכת "חג שקט". הרוח הזאת נמשכה גם אחרי החג, כאשר עקיבא נוביק תבע בהארץ לבטל את חגיגות יום העצמאות.
אשים נפשי בכפי: שמחתי בחג הפסח, וביני לבין עצמי לא חשתי אשמה על כך. אני אוהב חגים והתכנסויות משפחתיות, והחודשים הקשים שעברנו רק חיזקו את הרצון להתעטף בקצת שמחה. אני מודע לכך שמשפחות רבות התקשו לשמוח: משפחות הנופלים והחטופים, רבות ממשפחות הפצועים, ואולי גם רבים החשים מועקה כללית וחרדה לעתיד המדינה. לא אטיל ספק בקושי שלהם לשמוח, אבל באותה מידה אני משוכנע שזו טעות חמורה ליצור אווירה ציבורית של דה־לגיטימציה למי שמבקשים לחגוג בעת חג.
אדרבה, ברמה הלאומית זאת בדיוק התקופה שמבקשת התגברות על גלישה לתחושות דיכאון ויאוש. כשאדם פרטי נמצא בדכדוך, עליו לעשות "כל מה שעושה לו טוב". זה נכון גם לגבי אומה במצב שנוטה לדיכאון. ירגישו הפרטים חירות גמורה לבחור אם ברצונם לשמוח או לא, אבל האומה והממלכה צריכות לחפש במודע אחר "כל מה שיעשה לנו טוב".
דווקא השנה היו הרבה סיבות לשמוח. אחרי שספגנו את המכה הקשה בתולדותינו, התגברנו, כמו במלחמת יום כיפור, במהירות שיא, והוצאנו מתוכנו כוחות נפש אדירים בצבא ובחברה האזרחית, כדי להתמודד עם הקשיים ברוח גבורה ואחווה שאין כמותה.
לא במקרה, הדה־לגיטימציה לשמחה באה בעיקר מהמחנה שתובע מאיתנו בקביעות להרגיש אשמה קיומית על עצם נשימתנו כאן, "על חשבון הפלסטינים". לא במקרה, דווקא הלוחמים, כולל ברבות מן הצוואות המרטיטות שרשמו הנופלים במלחמה, ביקשו ומבקשים מאיתנו להמשיך לשמוח.
הצו הגדול ביותר המופנה לחברה הישראלית בשעה הזאת הוא "בדמייך חיי" – ולחיות פירושו גם שמחת חיים. שהרי במערכת היחסים ההדוקה בין הגוף לנפש, חיים בלי שמחה לא יוכלו להימשך לאורך זמן. יחיא סנוואר רוצה מאוד שנשקע בדיכאון, מיואשים מכדי להגן על עצמנו או אפילו מיואשים מכדי לרצות להמשיך לחיות כאן. בדיוק לשם כך יזם את הטבח המזוויע של שמחת תורה. אסור לתת לו את הניצחון הזה.
אחרי כל זה, שמחת החג אכן צריכה לבוא לידי ביטוי בדרך שונה. כמו בליל הסדר, ראוי שהשמחה תבוא לידי ביטוי בעיקר ברמה המשפחתית. רוצה לומר: מנגלים כן, אבל על במות הבידור הציבוריות עדיף לוותר. לצד זאת, ודאי שיש לקיים את הטקסים הממלכתיים כולם, ובהקפדה יתרה. עלינו להתגאות בגיבורים שידליקו את המשואות בטקס הפתיחה של אירועי החג, להתפאר בעילויים שיצטיינו בחידון התנ"ך, ולכבד את ענקי המחקר שיקבלו את פרס ישראל.
אם יש דבר שצריך להיות שונה בימי הזיכרון והעצמאות השנה, הריהו הוצאתם של הפוליטיקאים מבמות האירועים. לא רק כי כשלו בקונספציות שהובילו למלחמה, אלא בעיקר כי הם לא נתנו דוגמה למנהיגות ולקו בהתנהלות לא ראויה בחודשי המלחמה עצמם. הם בזבזו בקלות דעת מופקרת את ההישגים שקנו הלוחמים בדמם, מפני שבמשך שבעה חודשים התקשו להחליט אם היעד צריך להיות ממשל צבאי ישראלי בעזה או ממשל פלסטיני בחסות אמריקנית־סעודית. הם סירבו לוותר על משרדי ממשלה שהיו מיותרים מרגע שהוקמו, ולא הסכימו להיכנס מתחת לאלונקה. לא אלה האנשים שבני המשפחות השכולות צריכים לפגוש בטקסי יום הזיכרון, וגם לא כלל בית ישראל בטקסי יום העצמאות.
הממונה על טקס המשואות, השרה מירי רגב, מעדיפה לקיימו ללא קהל כדי שלא יבוז בפומבי למנהיגים, במקום לבחור באפשרות לקיים טקסים בלי פוליטיקאים. השערורייה הזאת היא הראיה לכך שהיא ושכמותה פסולים מלדרוך בטקסים הממלכתיים.
חסכו מאיתנו את הקלישאות הנבובות על "הצורך להיות ראויים לקורבנם". אין גרם של כוונה כנה בהשמעת המשפט המקודש הזה מפיהם.
