אחד המשפטים שנהוג לחזור ולהדגיש ביום השואה, הוא "לעולם לא עוד" – אנו זוכרים את זוועות השואה כדי להבטיח שהן לא תחזורנה על עצמן לעולם.
אך בעוד שזיכרון העבר הוא הבסיס לבניית העתיד, עלינו להבין שאין די בזיכרון לבדו. כדי למנוע משואה נוספת להתרחש, אנו מחויבים לפקוח עיניים לשנאה כלפינו – הגלויה והנסתרת – אותה שנאה שהובילה למותם של 6 מיליון מאיתנו לפני 80 שנה. עלינו לדעת כיצד לזהות אנטישמיות, היום ובעתיד.
את הדברים הבאים שמעתי מרן בר-יושפט, ואני מאמין שהם חשובים ומשמעותיים כל כך, שכולנו חייבים להכיר היטב.
ישנם 3 סוגי אנטישמיות:
דתית (הידועה גם כ"עתיקה" או "צהובה") – היהדות היא הדת הלא נכונה, היהודים הרגו את ישו ולכן הם חייבים לסבול וכמובן – היהודים כופרים ולכן עליהם למות. זוהי האנטישמיות הישנה והקלאסית שהייתה הנפוצה ביותר לאורך ההיסטוריה.
גזענית (הידועה גם כ"מודרנית" או "אדומה") – העם היהודי הוא גזע נחות ולכן יש להשמיד אותו. ליהודים יש אף ארוך, הם מפיצים מחלות וחובה להרוג אותם לפני שהם יוציאו לפועל את התוכנית המרושעת שלהם להשתלט על העולם. זוהי האנטישמיות שהנחתה את הנאצים והביאה לשואה אותה אנו מציינים היום.
לאומנית (הידועה גם כ"חדשה" או "ירוקה") – ליהודים אין זכות קיום כעם וכלאום ולכן גם אין להם זכות על האדמה, לארץ ולריבונות משלהם. זוהי האנטישמיות שמנחה את השנאה איתה אנו מתמודדים היום, ואנו רואים אותה בתצורות שונות: תנועת ה-BDS, קבוצות ואנשים המגדירים עצמם "אנטי-ציונים" – כמו במחאות בקמפוסים להן אנו עדים היום ממש – בממשלות שונות ברחבי העולם ואפילו במידה רבה באו"ם.
את הסוג השלישי קשה הרבה יותר לזהות מהשניים הראשונים. בעוד שהסוגים הדתיים והגזעניים של האנטישמיות אינם מנסים להסתיר את שנאתם לעם היהודי, האנטישמיות הלאומנית כן. היא מסתתרת מאחורי מילים יפות כמו "שוויון", "שלום" ו"עזרה לחלש", מיתממת בטענה ש"מה פתאום, אני לא אנטישמית, רק אנטי-ציונית" ומנסה להצטייר כ"מבקרת" בלבד של מדינת ישראל – בעוד המטרה האמיתית שלה היא השמדתה מוחלטת.
אז איך אפשר עדיין לזהות את האנטישמיות החדשה כיום? נתן שרנסקי, לשעבר ראש הסוכנות היהודית ואסיר ציון, הגדיר זאת כ"שלושת ה-ד'" ("The 3 D's"):
דה-לגיטימציה – ניסיון לשמוט את הקרקע המוסרית מתחת רגליה של ישראל. לשים את ישראל בצד ה"לא נכון" של קרב הצדק.
דמוניזציה – להפוך אותנו לשדים ולצייר אותנו כרוע המוחלט. לספר שקרים שמציגים את ישראל כ"איש הרע" בסיפור; שאנחנו מבצעים רצח עם, אונסים, כובשים, מדכאים ומבצעים מעשי זוועה – כאלו שבוצעו כנגדנו ממש אך לפני חודשים ספורים בלבד.
דאבל סטנדרטס (סטנדרטים כפולים) – להעמיד את ישראל בסטנדרט שונה מכל מדינה או אומה אחרת. לדרוש מאיתנו יותר ממה שהם דורשים מעצמם. צביעות.
כאשר אנו נתקלים באחד משלושת ה-ד' הללו – עלינו לזהות זאת ולדעת שזו אנטישמיות. זו אינה ביקורת לגיטימית אלא פשוט מאוד שנאה. המקור של האנטישמיות הזו (בין אם מדובר באדם, ארגון או כל דבר אחר) עשוי לעתים להיות טוב במהותו ובאמת לבקש שוויון ושלום. ייתכן שאותו מקור ניזון משקרים ששמע על יהודים או על ישראל. לפעמים חלק מהמפגינים שקוראים "From the River to the Sea" הם אנשים תמימים שבאמת רק רוצים בטובתם של הפלסטינים, על אף שאינם מבינים את משמעותו של משפט זה או אפילו יודעים לומר באיזה נהר ובאיזה ים מדובר.
מנגד, במקרים רבים, אין כאן כמובן שום תמימות ומדובר באנטישמיות פר-אקסלנס שיודעת היטב מה היא עושה. אך מבחינה מעשית, זה לא צריך לשנות עבורנו דבר. חובה עלינו לקרוא לילד בשמו ולהגיד בקול רם וברור: לא. זו שנאת יהודים וזה נעצר כאן.
אנו חוזרים ואומרים "לעולם לא עוד". בואו נקיים זאת לא רק על ידי זכירת העבר אלא גם על ידי הבטחת העתיד. זה בידינו.
