המוצב הסורי ברמת הגולן, שהיה אימת הישובים מתחתיו בגליל עד מלחמת ששת הימים, היה תל עזאזיאת. במלחמה השקיע צה"ל מחשבה רבה על כיבושו, והקרב אכן התנהל באופן מבריק והסתיים כמעט ללא נפגעים לכוחותינו.
הצרות הגדולות הגיעו במוצב שמעליו, תל פאחר. הואיל ומפקדי צה"ל לא ייחסו לו את החשיבות של תל עזאזיאת, הם לא השקיעו תכנונים ומאמצים מספיקים לכיבושו. חוסר ההכנה המתאימה בצירוף העובדה שלתל פאחר הגיע תגבור של חיילים סורים פליטי תל עזאזיאת, הובילו לקרב כושל ומר, עם הרוגים רבים לכוחותינו.
בחזרה להווה
רפיח חייבת להיעלם, לא בגלל נקמה, אלא כדי שישראל תוכל לחסום ביעילות את המעבר מרצועת עזה ליתר העולם, ומבלי להזדקק למלחמת התשה יומיומית – כפי שהיה לפני ההתנתקות המבריקה של שרון.
בדומה לתל פאחר במלחמת ששת הימים, במהלך המלחמה רפיח ניקזה אליה מחבלים רבים מיתר הרצועה, וכפי הנראה יש שם הרבה יותר מארבעה גדודי אויב. לזה מתווסף הזמן שהיה להם להתארגן ולצאת מההלם, וכן הלחצים הבינלאומיים שמנטרלים את קבינט הגטו.
איוולת האיחור המופקר של כיבוש רפיח כובלת כעת את הידיים של הקבינט וצה"ל, שחזרו למדיניות בלתי מוסרית של הפקרת חיילינו בפקודות פרוגרסיביות, כולל "הקש בגג" הידוע לשמצה. כיבוש רפיח עלול להיעשות כשיד אחת של החיילים קשורה מאחור, ללא הרס הבתים, ומול אויב גדול הרבה יותר מהמשוער, מוכן טוב בהרבה מכפי שהיה במקומות אחרים, ולאחריו יתחיל צה"ל לשהות בתוך עיר בנויה במלחמת התשה מדממת ואינסופית. וכשנגיע לקצה רפיח, נגלה שהחטופים מחוץ לרצועה – בתימן, עירק, איראן, לכו תדעו. נתנו להם את כל הזמן שבעולם להתארגן לכך. כמה שאני משתוקק לטעות, ושיצחקו עלי על זה.
במפה המצורפת רואים את רפיח, שהייתה עיר משני הצדדים של ציר פילדלפי שבמרכז. אני זוכר איך צה"ל החל לבנות גדר סמלית בתוך העיר ערב הנסיגה מסיני – הסתובבתי שם באותה תקופה כחלק מהמאבק נגד הנסיגה. מה שמוטט סופית את הביטחון היה הבאת כנופיית אש"ף במסגרת אוסלו, שבהדרגה הפכה את הציר לגבול, שמאות מנהרות דילגו עליו מלמטה. העיר חולקה על ידי ציר פילדלפי לרפיח של עזה ורפיח של מצרים.
אז רגע, איפה רפיח המצרית בתמונה? המצרים חיסלו אותה כחלק ממאבקם במנהרות, מאבק שהצליח רק באופן חלקי, כי נכון לעכשיו יש מאות מנהרות פעילות. להם מותר, ליהודים אסור, והממשלות הרופסות שלנו שתקו ושותקות.
