נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ערך בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בלתי מתוכננת בה ביקר את הסטודנטים המוחים נגד ישראל בקמפוסים. הוא נזף בהם על הדרך האלימה שבה נוקטים חלקם, ואמר כי למרות שחופש הביטוי הוא זכות יסוד חוקתית חשובה מאוד, אי אפשר לאפשר בשמה יצירת כאוס ו-ונדליזם.
מיד לאחר סיום דבריו החלו העיתונאים לשאול את ביידן שאלות. הראשונה הייתה האם ההפגנות הללו ישנו משהו בהתייחסותו למלחמה בעזה. תשובת הנשיא הייתה בת מילה אחת – "לא".
בממואר שפורסם ב-2007 ושעליו חתום ג'ו ביידן, אז נציג מדינת דלאוור בסנאט האמריקני, סופר מה היה יחסו להפגנות האנטי-ממשלתיות ואנטי-אמריקניות שהתרחשו בקמפוסים ברחבי ארה"ב ב-1968 סביב מלחמת וייטנאם: "לבוש במעיל ספורט ובדרכו להשיג פיצה, הרים ביידן את מבטו אל בניין המנהלה רק כדי לראות אנשים תלויים בחלונות של משרד הדיקן עם כרזות. הם השתלטו על הבניין, הסתכלנו למעלה ואמרנו, 'תראו את האפסים האלה'. עד כדי כך הייתי רחוק מהתנועה האנטי-מלחמתית".
לא בטוח שביידן חושב אחרת על המפגינים הפרו-חמאסניקים של 2024 ביחס למפגינים נגד ממשלת ארה"ב ב-1968. למרות ההבדלים הברורים יש בין שתי קבוצות המחאה הללו, יש גם הרבה מאפיינים דומים, ובראשם הסנטימנט האנטי-אמריקני והאנטי-מערבי שמרחיק מהם את המיינסטרים.
אבל כשכל הזמן מספרים לנו שפלח הבוחרים הצעיר עשוי להטות את הכף ולהכריע את הבחירות לרעתו של ביידן בנובמבר הקרוב, ראוי לשאול איך ביידן מרשה לעצמו לתקוף את המפגינים הצעירים חזיתית, ולהשיב במילה אחת – "לא" – על השאלה האם מחאותיהם ישנו את דרכו. התשובה היא שהמחאה אמנם מצטלמת היטב, אבל השפעתה על הבחירות הקרובות ככל הנראה תהיה זניחה, אם בכלל.
מומחים אמריקנים מנתחים כך את המציאות שמתרחשת בשבועות האחרונים: פלח האוכלוסייה הצעיר, שמוגדר בד"כ בגילי 18-29, מהווה כ-15 אחוז בלבד מעוגת הבוחרים השלמה. רובם כלל לא הולכים להצביע, ומי שכן הולכים לקלפיות הם בעיקר הגילים המבוגרים יותר בחלק זה, כלומר בני 25-27, שלא נמצאים כבר כמה שנים באוניברסיטאות והנעשה שם לא מטריד אותם במיוחד.
אך מעבר לכך, רובה המוחלט של האוכלוסייה הצעירה כלל לא מתעניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחקר נוער וצעירים מקיף שעורכת אוניברסיטת הרווארד מדי שנה, ושנערך באמצע חודש מרץ האחרון – כלומר עמוק לתוך המלחמה בעזה – שם על שולחן הנסקרים 16 סוגיות בוערות וניסה להבין מה מעניין או מטריד את צעירי אמריקה. הסכסוך במזרח התיכון הגיע למקום ה-15, אחד לפני אחרון, כשרק נושא חובות הסטודנטים מציל אותו מהמקום האחרון.
שני הנושאים האלה, המזרח התיכון וחובות הסטודנטים, מעסיקים את ממשל ביידן לא מעט, וימשיכו להעסיק אותו בעתיד. אבל כשקצת מגרדים את פני השטח ומנסים לראות את המציאות האמריקנית מבעד לרעש וההמולה שכמה מאות אנטישמים מייצרים על מדשאות הקמפוס, גם אנשי ביידן מבינים שמדובר בסופו של דבר בכלב נובח שלא ממש יכול לנשוך, ככל הנראה גם בבחירות צמודות במיוחד.
