התפרצותה האחרונה של האנטישמיות במעטה אנטי-ציוני בקמפוסים שבארה"ב מזעזעת את לב כולם, ומחזירה רבים מאיתנו אל ימים אפלים בהיסטוריה היהודית, ששיאם, כמובן, בשואת יהודי אירופה שצוינה זה עתה. עם זאת, יש לזכור כי מאז ומקדם רק האנטישמיות הצליחה להרחיק את יהודי העולם מסיר הבשר ולהשיבם כאורגן לאומי אל אדמתם ההיסטורית.
האנטישמיות פנים רבות לה, וימיה חוזרים לאחור לתקופת האימפריה היוונית והרומית, דרך הנצרות והאסלאם ועד לרגעי השיא שלה במדינות הלאום האירופאיות, שהתהוו במאה ה-19 במקביל להליכי האמנציפציה שהתחוללו בהן ואולי דווקא בגללם.
ההתעוררות הלאומית הציונית אירעה בעיקר בשל "קיר הברזל", שאותו התקשו יהודי אירופה ורוסיה הצעירים לחדור. הם סברו בטעות כי כתבי שוויון הזכויות שקיבלו זה עתה יביאו מזור לאפליה ולקיפוח ליהודים השנואים, אך כגודל הציפיות, כך גם גודל האכזבות. לימים התברר כי דווקא ההשתלבות של יהודי אירופה ומוטיבציית היתר שלהם להיות יותר אירופאים מהאירופאים עצמם, הובילה בסופו של דבר לכליונם. לא בכדי צמחה האנטישמיות הנאצית הרצחנית דווקא במדינה שבה היה מספר זעום במיוחד של יהודים, כ-600 אלף מתוך אוכלוסייה של כ-60 מיליון, קרי אחוז בודד. גם נאמנותם הרבה לחברה הגרמנית והשתלבותם בה, לא עמדו לזכותם ברגע האמת.
כדי להבין את עומק המעבר בין שנאת ישראל התאולוגית–נוצרית שתפסה את היהודי כבן לעדה נידחת ובזויה שעל גבה אות קין נוצרי, לאנטישמיות החדשה של המאה ה-19, יש להסביר כי התחולל תהליך הרחבה מהירה ואגרסיבית של שטח המחיה היהודי המסורתי – פיזית, כלכלית, חברתית ותרבותית. יהודי אירופה הניחו כי השתלבות זו תוכיח שלסטראוטיפים על אודותיהם אין כל בסיס, אך למרבה הצער הנחה זו לא הייתה לנחלת הכלל. בפועל, את הסתירה בין הסטראוטיפ לבין דמות היהודי החדש המצוי בחוד החנית התרבותית-אינטלקטואלית באירופה, אפשר היה תמיד ליישב בהחרגת הפרט היהודי מהכלל השנוא. היהודים המשיכו להיות מזוהים חרף ניסיונותיהם להיטמעות מוחלטת, כחטיבה בעלת צביון ומאפיינים מיוחדים במינם.
שנת 1879 נחשבת כנקודת מפנה בתולדות היהדות בדורות האחרונים. זוהי שנת עלייתה של האנטישמיות המודרנית במלואה, שהתבטאה בפעילותה של מפלגת הפועלים הנוצרית-סוציאלית בגרמניה בראשותו של אדולף שטקר. בנאומו הפומבי הראשון שאל שטקר: "מה אנו דורשים מהיהדות המודרנית?" לדעתו, הרלוונטית לטעמי עד ימינו, טעו היהודים בהבנת מעשה האמנציפציה ופירשו אותו כמתן רשות לראות עצמם כשווים לגרמנים ואולי אף עדיפים עליהם, בעוד מעמדם האמיתי הוא של זרים נסבלים בלבד.
תובנות אלו, שדומה כי הן יפות גם לימינו, היו רק ראשיתה של מגמה שהובילה בסוף לפתרון הסופי ולסחף המיליונים אחריו דווקא מליבה של אירופה התרבותית ואנינת הטעם ביותר. בדרך חוו היהודים והיהדות פרעות ופוגרומים, משפטי ראווה פוליטיים, רדיפות ואפליה גזעית, תמיד תוך האשמתם המוחלטת בכל חוליי העולם ובפגעיו.
האמת ניתנת להיאמר: אלמלא משפט דרייפוס ופרץ האנטישמיות בצרפת המהפכנית שעל דגלה חרוט השילוש הקדוש – חירות, שוויון ואחווה – הרצל ככל הנראה לא היה מתעורר לפתרון שאלת היהודים. לפני האמנציפציה, בעודם מושפלים וכנועים במשך דורות, אך מאוחדים בקנאות סביב עקרונות הדת, לא היה כל סיכוי לאיש להניעם כקבוצה גדולה ומגובשת לארץ ישראל. נכון, תמיד במשך השנים עלו ארצה מעט יהודים, ביניהם חכמי ישראל כמו בעלי התוספות, הרמב"ן, תלמידי הגר"א וכו', אך לא היה בכך בכדי לשנות את מצב היהודים בגולה. לאחר האמנציפציה והיטמעותם המוחלטת לכאורה של היהודים בחברה האירופאית, שוב לא היה כל סיכוי להניעם לארץ אבותיהם. חלקם נמשכו לאידאולוגיות אוניברסליות משנות עולם, ויתרתם שאפה למצות את הדיבידנדים החברתיים והכלכליים שהתלוו לה.
לאחר אלפיים שנים ועוד כמה עשרות שנות עצמאות, אפשר לומר שהאנטישמיות המודרנית בכסותה האנטי-ציונית עדיין נותרה מגדיר הזהות הלאומי של יהדות זמננו, וזאת בטרם נהפכה הלאומיות היהודית לטבעית ולמובנת לכול, בדומה לצרפתיותו של הצרפתי ולגרמניותו של הגרמני, ובטרם התלכד העם בציון ובתפוצות סביב קוד יהודי לאומי מוצק. האנטישמיות, הגם שהיא מגונה, גזענית מסוכנת ורצחנית, היא עדיין הדבק המחבר בין חלקי העם השונים ובינם לארצו, ומזכירה לכל יהודי את מה שהיה אמור להיות לו טבעי ומובן מאליו, כי מקומו הטבעי הוא במדינת היהודים חרף הסכסוך הלאומי הארוך שבו היא נתונה.
אכן, התמונות מהקמפוסים שבארה"ב מתסכלות ומדאיגות, אך גם משמחות באותה המידה. בואו הביתה אחים, כולכם ברוכים ורצויים כאן.
