כינוי הגנאי "משיחיים" חזר בגדול לשיח הפוליטי, וזה הזמן להזכיר: בעשורים האחרונים, שוב ושוב התגלה שהמשיחיים צדקו. בן גוריון אמר שכדי להיות ריאליסט בארץ ישראל צריך להאמין בנסים. העובדות מלמדות שכדי להיות מציאותי במדינת ישראל צריך גם להיות משיחי.
השאלה היא לְמה מתכוונים בכינוי הזה. אם הכוונה לאנשים שמדמיינים תרחיש מציאותי, ודאִי וספציפי לנוכחות קרובה של המשיח, ואף מנסים לזרז את הגעתו – למשל, על ידי פגיעה במסגד בהר הבית – אלו אכן אנשים מסוכנים; אך מזמן לא פגשתי כאלו. אפילו פעילי הר הבית של היום מדברים בשפה שונה לגמרי. כשאני מנסה לנתח למי מצמידים היום את התואר "משיחי" אני מגלה שהכוונה למשהו אחר: לכל מי שמעז לחרוג מהתיאור הליברלי של הסכסוך הישראלי-ערבי כהתנגשות אינטרסים פשוטה, שאפשר לפתור בפשרה סבירה.
מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות נובעות לפעמים משאלות עמוקות בנוגע לטבע האדם. חסידי הפשרה נסמכים כאן על דימוי מסוים של המין האנושי: לפי השקפתם, בני אדם הם יצורים פחות-או-יותר רציונליים, שבדרך כלל מנסים למקסם את האינטרסים שלהם. לפי התפישה הזו, עימותים בין אנשים נובעים מהתנגשות אינטרסים. אם כך, כאשר יש רצון טוב, ואחרי שמטהרים את האווירה, אפשר למצוא פשרה הגיונית, שבה כל אחד יקבל חלק ממה שרצה. ואם אתה אדם טוב, תהיה מוכן להיות זה שמוותר יותר.
זה שמכונה "משיחי" הוא מי שמתכחש לתיאור הזה של טבע האדם. ה"משיחי" רואה בעולם לא רק אנשים בינוניים וסבירים, אלא גם מלאכים ומפלצות. את החוכמה העתיקה הזו אפשר ללמוד כבר מפרשת בראשית, על סופה הנורא; אך בעיני רבים זו כנראה פרשה משיחית, שלא כדאי להתייחס אליה ברצינות.
המשיחיים היו ללעג ולקלס בזמן הסכם אוסלו, כאשר אמרו שההסכם יקרוס, כי המנהיגים הערבים לא רוצים פשרה, אלא רוצים להרוג יהודים. והם צדקו. את חטאיי אני מזכיר היום: גם אני כשלתי כאן בהערכותיי. המאמר הראשון שפרסמתי בחיי נקרא "עלבונו של האפור", והוא התפרסם לפני יותר משלושים שנה בכתב העת "נקודה" ז"ל. טענתי בו שהסכם אוסלו הוא ודאי הסכם גרוע, אבל לא צריך להגזים בתיאור תרחישי הבלהות שהוא יוליד, כמו "קטיושות באשקלון". אפשר להתנגד לאוסלו גם מתוך ניתוח מפוכח ומתון של המציאות. כשהמציאות הראתה לי שהפיכחון המתון שלי היה אשליה, למדתי שדווקא המשיחיים שדיברו על זוועות עתידיות צדקו פי כמה ממני, ושאני צריך להתגבר על היצר הרע הזה – היצר הרע של אשליית הנורמליות.
לא כולם התפכחו. המשיחיים נרדפו בזמן ההתנתקות, הושתקו באלימות משטרתית, הושלכו לכלא בידי מערכת המשפט וגודפו באולפנים – וכל זה משום שהעזו לטעון שעזה תהפוך אחרי נסיגת צה"ל לגיהינום עלי אדמות. והם צדקו. המשיחיים התנגדו גם לעסקת שליט, לא רק משום שהייתה דיל גרוע, אלא משום שראו בה הקדמה לאפוקליפסת ערפדים. ושוב, הם צדקו.
כמה רפש שופכים בכל יום בתקשורת על הראש של אורית סטרוק "המשיחית". ובכן, אריאל כהנא חשף ב"ישראל היום" שהמשיחית הזו הייתה אולי הפוליטיקאית היחידה שהתריעה שוב ושוב מפני טבח שיחולל החמאס. חודש בלבד לפני שמחת תורה כתבה סטרוק: "יום פקודה בוא יבוא – כשהחמאס יחליט". אני ואתם לא חזינו את הטבח, הביטחוניסטים השחצנים הסבירו לנו שהחמאס מורתע, גאוני המודיעין עסקו במשבר האקלים – ורק אישה משיחית אחת צעקה, ואף אחד לא הקשיב. אפשר ללמד סנגוריה על כל הטועים, אבל קשה יותר להצדיק את ההתנפלות חסרת הבושה על המעטים שצדקו.
בוגי יעלון השמיץ את מכינת עלי ה"משיחית" וקרא לסגור אותה. מכינת עלי איבדה 19 מבוגריה במלחמת שמיני עצרת. יותר מזה: ראשיה הם חלוצי מפעל המכינות כולו. בלי רבבות החיילים בוגרי המכינות, קשה לראות איך יכול היה צה"ל לעמוד בפני אויבינו במלחמה הזו. בחוגים דתיים ליברליים היה מקובל בשנים האחרונות ללעוג לאנשי עלי, שכביכול תקועים בעבר, ולא מבינים שהצבא כבר אינו עניין חשוב בישראל. מתברר שהמשיחיים הללו היו הריאליים היחידים בינינו.
מי עוד מכונה בלעג "משיחי"? כל מי שמגיע למסקנה המתבקשת, שצה"ל צריך להמשיך לשלוט בעזה, כפי שהציע תא"ל רומן גופמן. הרי למדנו שוב ושוב שבכל מקום שצה"ל עוזב – הנאצים משתלטים. המחשבה שכדאי להפקיד את עזה בידי מכחיש השואה אבו מאזן ממותגת כפתרון השפוי והסביר, בעוד למעשה מדובר בצעד מטורף, כמעט התאבדותי. הרי כבר ניסינו את זה: אחרי ההתנתקות קיבלה הרשות הפלשתינית את עזה – וראינו איך זה נגמר. אבל רק המשיחיים מעזים לציין זאת, ורק הם מעזים להוסיף שצריך לגבות מהחמאס את המחיר היחיד שמפחיד אותו: אדמה. מי שמבין שיש במציאות קיום שמעבר לאינטרסים אנוכיים פרטיים מבין גם שהקשר לאדמה הוא הגורם הריאלי הכי חזק במזרח התיכון. ומי שמבין זאת יודע ששיקום ההתיישבות במובלעת הצפונית של גוש קטיף, הריקה מערבים, הוא התגובה הריאלית ביותר והמרתיעה ביותר שיכולה ישראל לנקוט. וזהו, כמובן, מהלך "משיחי".
היום מושמצים "המשיחיים" בגלל התנגדותם למתן-ומתן הרופס והכושל שמנהלת ממשלת ישראל עם החמאס – והם צודקים גם בזה. העניין אינו רק תנאֵי העִסקה הגרועים, ואפילו לא רק המדיניות המטופשת של חיזור מתחנן, שכל אחד מבין כמה היא פוגעת בכוח המיקוח הישראלי. העניין הוא שאנחנו לא עומדים כאן מול בני אדם רציונליים וסבירים, אלא מול מפלצות. זה לא עניין גנטי, אלא תרבותי. אך עד שהתרבות הזו תשתנה, אי אפשר להעמיד פנים כאילו אנחנו עסוקים פה באיזו התמקחות נורמלית, שאפשר להזיז קצת לכאן או לכאן.
כשאליהו ליבמן וצביקה מור המפעימים קראו מאז הטבח להילחם בעוז בחמאס, ולא להתרפס בפני חוטפי בניהם, אנשים העזו לקרוא לגיבורים המופלאים הללו "משיחיים", כאילו היה זה שם גנאי. האמת היא שהמשיחיות הצילה אותנו בשמחת תורה. הרוצחים תכננו להגיע עד תל אביב וירושלים, ולכבוש בין היתר גם את הכנסת. מי עמד בדרכם? לא טורי שריון ולא אוגדות חי"ר. הרוצחים עצרו רק משום שבשמחת תורה נאבקו שדים מול מלאכים. השטנים הרשעים איבדו את הראש לנוכח ההזדמנות לטבוח ולאנוס, ושכחו את היעדים האסטרטגיים שלהם; ומנגד התייצבו מולם מלאכים צדיקים, אנשים כמו אלחנן קלמנזון, האחים סלוטקי, ענר שפירא ואליקים ליבמן, השם ייקום את דם כולם. עמם היו עוד רבים אחרים, אזרחים גיבורים שרוח ה' ניסכה בקרבם, ומכוחה הפכו לקו ההגנה האחרון – המשיחי – של מולדתנו.
אולי הגיע הזמן לאמץ את התואר הזה כאות כבוד. אשרי המשיחיים, המגינים על ארצנו. אשרי המשיחיים, שמוכנים למסור את נפשם למעננו. אשרי המשיחיים, כי הם היחידים שמבינים מה באמת קורה פה.
