בתיה מציעה שאותיר את הדף הזה חלק. כי מה יש לומר בשנה כזו לרגל יום העצמאות. איך זה הגיוני שיהיה בכלל בשנה כזו יום עצמאות. אבל אני מסביר שאת הגימיק של דף חלק עושים רק במוסד תרבותי ותיק כמו הטור המיתולוגי של מאיר שלו בידיעות, וגם זה רק בשבת אחרי שהוא נפטר, כך שאני מקווה שיש לי עוד קצת זמן. וחוץ מזה, זה לא שאין מה להגיד על יום העצמאות, פשוט צריך להסתכל עליו הפוך.
חגיגות יום העצמאות, בשנים כתיקונן, מנסות לגרום לנו לראות את ההווה המפואר שצמח מתוך העבר שהיה קשה ומאתגר, שלא לומר עלוב. כמו בציון עשור של ארגון או של חברה, שבו מונים את הישגיה ואת עליית מניותיה; או כמו חתונת זהב שבה מונים, בלי עין הרע, את הילדים והנכדים והנינים. "כל שנה שעוברת", נאם נשיא המדינה לרגל יובל ה־70, "המפעל הלאומי שלנו מכה עוד שורש, מעמיק, מתבסס". ומדובר בדגימה אקראית מתוך אינספור נאומים ונואמים שאומרים כבר 75 שנה בדיוק את אותו הדבר. עוד חרותים בי תשדירי הבחירות משנת 2001 שבהם אריאל שרון היה דוחק בנו להסתכל על מה שכבר השגנו ומתוך כך לשאוב את הכוח להמשיך קדימה. וזו הרי המשמעות הכי בסיסית של יומולדת, כמאמר השיר: "הוא היה כזה קטן ועכשיו הוא כבר גדול".
חוויית השותפות והביחד בשדה התקשורתי והפוליטי התחדשה לרגעים ספורים אחרי שמחת תורה, ואז נקרעה שוב בדרכים עמוקות וכואבות ממה שיכולנו לדמיין
והשנה, מתוך מבט כזה, קשה קצת לשאוב כוח. הרבה ממה שהשגנו, לפחות בשנים האחרונות, נדמה פתאום כדמיון סרק; למרות גילויי הגבורה והנחישות, תחושת הביטחון והיציבות שלנו כאן הלכה כמה עשורים אחורה; חוויית השותפות והביחד בשדה התקשורתי והפוליטי התחדשה לרגעים ספורים אחרי שמחת תורה, ואז נקרעה שוב בדרכים עמוקות וכואבות ממה שיכולנו לדמיין. כך שבמובנים רבים, יותר מאשר אווירה של יומולדת יש לנו תחושה של יארצייט. ואכן, מותר להתאבל. לא רק על החיים הפרטיים שהלכו לבלי שוב, אלא גם על הדברים שאבדו לנו כעם וכמדינה. אך כשמתבוננים בו קצת יותר לעומק, יום העצמאות הוא לא סתם יומולדת. הוא גם יום נישואים.
אני זוכר איך דוד משה הניח יד כבדה על שכמי בליל החתונה, דקות ספורות אחרי שיצאתי מחדר הייחוד, ולקח אותי הצידה בפנים טומנות סוד. תזכור טוב־טוב את הרגע הזה, הוא אמר. תזכור כמה אתה אוהב אותה עכשיו. כמה רצית אותה כשנתת לה טבעת תחת החופה. ובשנים שעוד יבואו, ואני מבטיח לך שלפעמים הן לא יהיו קלות, תחזור לאהבה הזו ותעורר אותה בתוכך.
הייתה לכם פעם אהבה גדולה, אומרת גם המטפלת בעונה השנייה של "טיפול זוגי", כששרה ונתנאל עומדים להתייאש מעתידם המשותף, הייתה חברות והייתה הערכה. וזה אומר שיש לכם בסיס לחזור אליו. אם יש בכם עדיין געגוע למקום ההוא זה אומר שיש לכם תקווה. וכמו זוג שמדפדף באלבום החתונה למצוא בו זיכרון שיצית את ניצוץ האהבה, כך יכולה גם המדינה לחגוג את יום העצמאות שלה.
ולא שאז, ב־48', היו כאן אשליות. בין שירות מילואים למשנהו אני הולך לסבתא רותי ומבקש שתספר לי איך היה פה כשהכול התחיל. והיא מספרת איך אמרו לסבא אברהם, שהעניק לי ברבות הימים את שמו (אך לא שמץ מיכולת הציור או מהכישרון המוזיקלי), שהוחלט על הקמת המדינה. ואיך הוא יצא לרחוב אל הרוקדים והפטיר בפיכחון: עכשיו נשאר לדאוג רק שנצליח איכשהו להסתדר אחד עם השני.
אבל למרות הכול היו שם ריקודים. ידענו לקראת מה הולכים והחלטנו לבטוח, בצור ישראל וזה בזה, ולהושיט איש אל רעהו ידיים בריקוד. ונדמה לי שהריקוד שלנו השנה בליל יום העצמאות לא יהיה ריקוד שעיקרו שמחה וגאווה על ההווה, אלא ריקוד של תפילה וגעגוע לעבר. ריקוד של זכר לריקוד ההוא, שהתפרץ למרות האיומים הביטחוניים המחרידים ולמרות השסעים הפנימיים האיומים. ריקוד של אמונה בבלתי אפשרי, ריקוד של חידוש ברית גורל וברית ייעוד. ריקוד שיימשך, כפי ששר לאונרד כהן, עד לקצה האהבה.
