כבר כמעט התייאשנו מהדור הזה. ואז, כשפרצה המלחמה, ראינו אותם נוהרים בגבורה לחזית. ראינו תמונות בל ייאמנו, של צעירים שקטעו את הטיול הגדול במזרח או בדרום אמריקה ונדחסו במאותיהם למטוס כדי להילחם בעזה למען עמם. למה טעינו בהם כל כך?
1. כי זה מה שתמיד חושבים הזקנים על הצעירים.
הרוזן משפטסברי התאונן ב־1843: "המוסריות של הצעירים הידרדרה עשרת מונים ממה שהייתה פעם". ב־1771 שלח פריזאי אנונימי מכתב לעיתון ובו הצהיר בנחרצות: "לא ייתכן שהכחושים השבריריים והנשיים הללו, המאוהבים בעצמם, הם צאצאים לגיטימיים של אבותינו, גיבורי הקרבות של פואטייה ואז'נקור". בשנת 1624 הכריז תומאס ברנס: "מעולם לא היו הצעירים כה חצופים". הורציוס התלונן, לפני אלפיים שנה, שהצעירים מבזבזים את כספם על שטויות. ואריסטו הכריז, כבר במאה הרביעית לפני הספירה: "הצעירים של ימינו תמיד בטוחים שהם יודעים הכול". יום אחד גם בני דור הטיקטוק יתאוננו מרה על ילדיהם.
2. כי זה מה שהם אמרו על עצמם.
כל מי שהזדמן לו לדבר עם נערים וצעירים בשנים האחרונות שמע אותם מתלוננים על חוסר הביטחון שלהם ושל חבריהם, על הקושי שלהם להתמודד מול העולם, על התחושה שהם לא מגיעים לקרסולי סביהם. הטעות שלנו הייתה שהאמנּו להם.
3. כי הגזמנו בהשפעתה של הטכנולוגיה.
חלק מהילדים הללו באמת גדלו עם סמארטפון ביד, ולפי המחקרים החדשים זה באמת לא היה רעיון כל כך טוב. ובכל זאת, מסתבר שהטכנולוגיה פחות משפיעה ממה שנטינו לחשוב. כאשר שאלו את סטיב ג'ובס אילו התקדמויות עתידיות מרגשות אותו ביותר, השיב כך אבי הטלפון החכם: "אנחנו נולדים, אנחנו חיים מעט, ואנחנו מתים. זה כך כבר זמן רב. הטכנולוגיה לא משנה זאת באופן ניכר, אם בכלל". השאלות העמוקות וההתמודדויות הקשות של חיי האדם לא השתנו מאז ימי אדם וחווה, וכמוהם גם הכישורים הבסיסיים שיש לאנשים צעירים בחברות נורמליות.
4. כי חשבנו שהם דומים לבני דורם בעולם המערבי.
בארצות הברית ובאירופה יש אכן משבר קשה בדור ה־Z. שורה של מחקרים – שרבים מהם אסף הפסיכולוג ג'ונתן היידט, בספרו החדש "דור החרדה" – מלמדת על קושי עמוק של צעירי המערב לתפקד באופן בסיסי כמבוגרים בעולם. שיעור תלמידי הקולג' האמריקנים הסובלים מהפרעה נפשית כלשהי זינק פי שלושה תוך עשור. מחקר שנעשה ב־2023 דיווח ש־68 אחוזים מהם חשים חרדה "כל הזמן", "רוב הזמן", או "בערך חצי מהזמן" – מה שאומר שפחות משליש מהסטודנטים עוברים את רוב היום בלי חרדה משתקת. בשנת 2017 ערך האיגוד לבריאות בקולג'ים מחקר על בריאות הנפש של הסטודנטים האמריקנים. המחקר הראה ש־80 אחוז מהם חשו שהמשימות המוטלות עליהם מכריעות (overwhelm) אותם. 60 אחוז חשו "חרדה מוחצת" בקולג'.
מתברר שבישראל המצב שונה בתכלית. האמת היא שהיינו יכולים לשער זאת, כי כמה סופרים וחוקרים הצביעו בשנים האחרונות על ייחודה של ישראל. ישראל היא המדינה הכי מאמינה בא־לוהים, הכי לאומית והכי משפחתית במערב. הילדים בישראל הם היחידים בעולם המערבי שזוכים למפגשים רבים עם משפחתם המורחבת, וזוכים להפנים את זיקתם העמוקה למרקם שגדול מהם עצמם. בדור הראשון של הילודה הנמוכה במערב, לילדים רבים לא היו אחים. בדור השלישי של הילודה הנמוכה, אין להם גם בני דודים. ואצלנו – מי ימלל בני דודֵי ישראל.
אביגיל שרייר, שפרסמה באחרונה ספר על התלותיות הממאירה של צעירי אמריקה, כתבה בהתפעלות שבישראל ילדים הולכים לבד לבית הספר, משחקים לבד עם חבריהם, ואפילו מעלים בעצמם הצגות בחטיבת הביניים ("ההצגות עצמן נוראות למדי", הוסיפה). בעידן שבו במדינות רבות הילדים עטופים מדי, מוגנים מדי, עשוקים מחיכוך בריא עם העולם האמיתי – הילדים הישראלים גדלו באופן שונה בתכלית. והם שמעו בבית הספר לא רק הטפות היסטריות על משבר האקלים מבית מדרשה של גרטה, אלא גם על ערכים בריאים של לאומיות ומורשת.
מה שמביא אותנו לסיבה האחרונה לטעות העמוקה שלנו:
5. כי זלזלנו גם בעצמנו.
אם גידלנו ילדים כל כך מוצלחים, מתברר שגם אנחנו עצמנו לא היינו הורים ומורים גרועים כמו שחשבנו. בניגוד להרס הכולל שהנחלנו לפוליטיקה הישראלית, דווקא בחינוך הצלחנו לא רע. אם כך, אולי גם את הפוליטיקה נוכל לתקן. ואם לא נצליח, אנחנו יודעים היום שיש מי שיתקן אותה אחרינו. יש לנו על מי לסמוך.
