ולי נדמה שכבר חצי שנה אנחנו ביום זיכרון שלא נגמר. שאנחנו תקועים באיזה יום זיכרון טו בי קונטיניוד ואף אחד לא יודע לומר כמה זמן הסיוט הזה יימשך. שהארץ הזאת לא מפסיקה לבעבע כבר שנתיים, כאילו עבר עליה דחפור ושיטח את האדמה וכל הג'וקים שהתחבאו בתוכה יצאו והתחילו ללכת.
ולי נדמה שכולנו הפכנו לדוני, ההוא מ"אייל קטן". מה יש בה, בסדרה הזאת שהפכה לסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס בכל הזמנים? זו לא סדרה רגילה, זו יצירת מופת שמצליחה לתאר באמצעים טלוויזיוניים את הסערה שמתחוללת בקרקעית נפשו של אדם, את התת־מודע שהוא יוצר לעצמו. קומיקאי כושל עובד בפאב ופוגש באקראי את מרתה, אישה מבוגרת ופטפטנית עם צחוק מתגלגל. מאותו רגע חייו משתנים, כאשר מרתה מפתחת כלפיו אובססיה והופכת לסטוקרית שלו. היא מחכה לו שעות מתחת לבית, מתפרצת לדייטים שלו, שולחת לו עשרות אלפי מיילים ומאמללת את כל מי שסביבו. הסיפור הופך לשומט לסת כאשר מתגלה שהוא התרחש במציאות והשחקן הראשי בעצם משחק את עצמו. בערך באמצע מגיעה גם תפנית (זהירות ספוילר) כשדוני נזכר בעבר ומבין שמרתה היא לא הדבר הנורא ביותר שהוא מתמודד איתו, וחיזוריה הם בעצם האיד שלו. הוא שואב מהם סבל לצד הנאה מפוקפקת והם הדבר היחיד שעוזר לו לשכוח טראומה קדומה יותר שחווה.
אנחנו צועדים מסבל לסבל, עוברים מטראומה לאומית אחת לאחרת, בטוחים שאיראן היא הבעיה הכי גדולה שלנו בזמן שהכאב מעזה ואוסלו ומלחמת יום הכיפורים ממשיכים לתבוע את יגונם
הסדרה הזו מהתלת בצופים כאשר לרגעים מסוימים אתם תשנאו את מרתה ולרגעים מסוימים תבינו לליבה. הגבולות בין הקורבן למקרבן ילכו וייטשטשו, ולאורך שבעה פרקים תיפרש בפניכם פתולוגיה מייסרת של אדם מוכה טראומה שבמקום לרפא את עצמו ממשיך לזמן פגיעות משניות בניסיון לשכוח את הפגיעה הראשונית שחווה. זו סדרה שיורדת לסבך המבנים הנפשיים שמנהלים אותנו, מציפה את המניפולציות שהנפש הסובלת יודעת לעשות על בעליה, אבל מסתיימת גם ברגע מזכך – הרגע שבו דוני מתמודד בתחרות קומיקאים ומחליט שהוא מוותר על הבדיחות הכושלות ובוחר לספר לקהל בכנות את סיפורו האישי. הרגע הזה הופך לוויראלי, מתפתח להצגת יחיד שלו ובהמשך מעובד לסדרה. רק כאשר דוני מוכן לעבור דרך הסבל שלו ומפסיק לברוח ממנו הוא מצליח לחלץ מעצמו יצירה אמיתית שקוצרת גם הצלחה.
אז אולי זה לא מקרי שהעולם משתגע מהסדרה הזאת ושבארץ לא מפסיקים לדבר עליה. "אייל קטן" ממחישה בחוכמה את התשתית הנסיבתית שיכולה לדחוק כל אדם לדפוסים של הרס עצמי ופיתוח הפרעות נפשיות, עד כדי כך שכאשר סיימו לצפות בה, רבים מהצופים הפכו לסטוקרים בעצמם ויצאו לחפש את מרתה האמיתית (וגם מצאו אותה).
ואולי לא רק אנשים פרטיים, גם אומות יכולות לפתח פתולוגיות קשות. גם הארץ הזאת הפכה להיות אייל קטן ופצוע. אנחנו צועדים מסבל לסבל, עוברים מטראומה לאומית אחת לאחרת, בטוחים שאיראן היא הבעיה הכי גדולה שלנו בזמן שהכאב מעזה ואוסלו ומלחמת יום הכיפורים ממשיכים לתבוע את יגונם. וכמה היינו רוצים לחיות בעולם שבו 7 באוקטובר לא קרה. וכמה היינו משתוקקים שעזה לא תתפרץ בדלת חיינו ותיקח מאיתנו את כל הביטחון והשמחה והשלווה שאיכשהו הצלחנו להשיג. ואין תסריט כזה. אין. הכול קרה ולנו נשאר רק להתמודד.
אנחנו רוצים להאמין, כמו דוני, שההצלחה שלנו תגיע דרך מופע מנצח, שאנחנו נילחם בקרב אבירים נגד הנחש הארסי עד להבסתו ההרואית. אבל במסעה של אומה, לפעמים הנחש הוא זה שהורג אותה – מה לעשות שהיו לנו כל האמצעים הטכנולוגיים ולא הצלחנו להגן על גבולות הארץ. מה לעשות שהחטופים עדיין בעזה ואנחנו לא מצליחים לשחרר אותם או להגיע לעסקה. מה לעשות שתושבי הצפון עדיין לא יכולים לשוב לביתם ועוד לא מצאנו פתרון אמיתי לבעיה האיראנית.
ביום הזיכרון הקרוב ההיסטוריה פשוט לא מוותרת לנו. היא תובעת מאיתנו לעבור דרך הכישלון ולהרגיש אותו עד העצם, להתחבר לתבוסה בלי שנוכל לברוח ממנה. היא מזכירה לנו שלא תמיד אנחנו יכולים לצאת מנצחים – ידענו גם שעבוד במצרים וחורבן, ידענו גם פרעות ושואה איומה.
ולי נדמה שהשנה לא תהיה לנו ברירה אלא לעבור בתוך סופת ההוריקן הלאומית הזאת, להתבוסס בבוץ הכישלון. התבוסה הזאת יכולה להחליש, אבל היא יכולה גם להיות האפר שממנו נצמח כעוף החול.
rachelm@makorrishon.co.il
