תשמעו סיפור, את חג הפסח האחרון ביליתי עם המשפחה הגדולה של שיזינג, שהיא גם המשפחה שלי כמובן, אבל היא יותר של שיזינג כי קשר דם זה דבר אמיתי, ולי אין הרבה קשרי דם בחיים, כלומר, כי אין לי אחים, אז רוב הקשרים שלי בחיים הם קשרים עמוקים מני ים, אבל לא קשרים עמוקים מני דם. ולכן, ככה נדמה לי, אני בן אדם שהבדידות לא זרה לו. ובמשפחה הגדולה שלנו יש כבר הרבה אנשים, יש תינוקות מתוקות כמו רוני, ויש נערים מתבגרים עם קול לא יציב, ויש גם כמה מבוגרים צעירים כאלה, בני עשרים ושתיים שלוש, ויש בני שלושים ארבעים מקריחים כמוני, ויש את סבא וסבתא, קיצר, משפחה.
ובצהרי החג, רועיקוש, גיסי האהוב והחכם, הזמין את המבוגרים של המשפחה לעשות סבב על המלחמה הנוראית הזו, ועל התקופה המחניקה הזו. זה היה רגע משפחתי מתוק כזה. רועיקוש דיבר על התחושות שלו, אל מול המלחמה. הוא חשף את הכאב שלו, מול החטופים. הוא דיבר על חוסר האונים שלו מול כובד המציאות. זה היה יפה כל כך. ואחרי שהוא דיבר קצת על עצמו, הוא הזמין את כולם לדבר קצת על עצמם, לפתוח את הלב. ובאמת אנשים דיברו, כי המשפחה שלנו חמודה. כולם פה חמודים אחד אחד.
ועכשיו, אני לא אספר לכם מה בדיוק היה שם בשיחה המשפחתית הקטנה שלנו. לא את הכול צריך לכתוב בעיתון. אבל אני כן אכתוב על איזשהו פער שזיהיתי שם, בשיחה. פער בין הדורות. שמתי לב למשל, שהחבר'ה הצעירים, אלה שנמצאים עכשיו בצבא, או קצת אחרי, דיברו בהרבה יותר ביטחון מהמבוגרים. הם דיברו בלהט, בתנופה, ובלי חשש. הם דיברו על ניצחון, על גאולה, על ציונות, הם דיברו על החטופים, הקרבות בעזה והחוסן הלאומי, הם דיברו מתוך איזו עוצמה פנימית משונה, הם דיברו כאילו שהם מבינים משהו על המציאות אליה נקלענו. הקשבתי להם, וקינאתי בהם, וחשבתי, איך הם מדברים ככה בביטחון. מה הם יודעים שאני לא.
וכש"המבוגרים" דיברו בסבב, זה היה נשמע הרבה יותר מבולבל ושבור וסדוק. אנחנו, בניגוד לחברעלעך הצעירים, לא הרגשנו שאנחנו מסוגלים להגיד משהו על משהו. המציאות שלנו התפוררה לנו בידיים. החלומות על חיים פשוטים ושמחים, הפכו למציאות שבה איראן ותימן ולבנון תוקפות אותנו, בזמן שמאות חטופינו בעזה. הכול התפורר והתרסק לנו. אנחנו לא מבינים איך זה קרה. אנחנו לא מבינים מה זה אומר. ואין לנו שמץ של מושג מה צופן העתיד.
בימים שחלפו מאז אותה שיחה, חשבתי הרבה על הפער הדורי הזה. בין הצעירים שדיברו בביטחון ובנחישות, לבין המבוגרים שדיברו ממקום מהוסס ומרוסק. ניסיתי לחשוב מאיפה החוסן שיש להם. מאיפה היכולת שלהם להבין את המציאות. אולי הם תמימים. אולי הם מנותקים. אולי הם בגיל שבו בני אדם עושים לעצמם סדר (ועוד מעט זה יתפרק להם), אולי הם לא מישירים מבט אל הכאב. ואולי, איי איי אייי, אולי החבר'ה האלה מבינים שזה הזמן שלהם לשאת את האומה על הכתפיים.
מלחמת עזה הארוכה והמתישה, חשפה איזו אמת עמוקה על לוחמי דור הטיקטוק, שנלחמים עבורנו כבר חודשים ארוכים. הילדים הללו גדלו בעולם דיגיטלי. הם נושמים ומעכלים מגיל צעיר את כל מה שיש לרשתות החברתיות להציע. תנאי הגידול שלהם אמורים היו להפוך אותם למפלצות דרופשיפינג אגוצנטריות ורקובות. אבל אז באה המלחמה וחשפה את האמת המופלאה עליהם. המלחמה חשפה אותנו אל האור.
מי היה מאמין, אלפיים עשרים וארבע, והציונות עדיין כאן, חיה, בועטת ונושמת. מי היה מאמין, הלוחמים הצעירים האלה, בסדיר ובמילואים, יצאו לשדה הקרב ונלחמו חודשים ארוכים כמו שנלחמו פעם, בתשוקה, בזעם, באמונה, בלי פחד. מה זה הדבר הזה. מאיפה באו העוצמות האלה. איפה החוסן הנפשי הזה היה עד עכשיו. האם אנחנו הקשישים פספסנו אותו, והוא פשוט היה שם כל הזמן.
כשהגיע תורי לדבר, בסבב המשפחתי ההוא, לא רציתי לומר כלום. המלחמה הזו מבלבלת אותי ומרסקת אותי. רוב הזמן אני מדחיק אותה, מדחיק את המחשבות הרעות על החיים שאני מעניק לילדים שלי. וכשאני לא מדחיק זה עוד יותר עצוב. אז באמת שתקתי. מה כבר אפשר לומר.
ובזמן ששתקתי המשכתי להקשיב לצעירים האלה, האמיצים האלה. הסתכלתי עליהם, סמוקים, בטוחים, נחושים ואיתנים, פורשים את משנתם הסדורה, וחשבתי לעצמי, שגם אם הם תמימים, וגם אם הם טועים, וגם אם הם לא מבינים את עומק השבר הישראלי – את הלהט הזה, את התנופה הזאת, את העוצמה הזאת – אנחנו צריכים עכשיו. הביטחון המופרז הזה הוא הדבר שלו אנחנו זקוקים. האומה שלנו כל כך חבוטה וסדוקה. זה הזמן שלהם, של הצעירים הנחושים האלה. להזכיר לנו מה שכחנו. זה הזמן שלהם להיכנס מתחת לאלונקה הישראלית. זה הזמן שלהם לדבר, בזמן שאנחנו שותקים ומפורקים.
כבר יותר מחצי שנה שהם שם עבורנו, עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים. כבר יותר מחצי שנה שהם נלחמים את מלחמת הקיום הזו. והם גיבורים, והם אמיצים, והם נחושים ואהובים. הם מביאים לנו מחדש על מגש של כסף את מדינת היהודים.
חג עצמאות שמח.
