קשה לי מאוד לתאר את הבושה העמוקה ואת הצער האמיתי ואת האכזבה והייאוש שאפפו אותי בשבועות האחרונים בכל פעם שנזכרתי בסאגת ההתבטאויות של הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט״א, סביב הנושא של השתמטות בחורי ישיבות חרדים משירות המדינה. חשוב להדגיש שאני וכל מי שהתחנך בישיבות חרדיות ומכירים היטב את נבכי המגזר החרדי והלך הרוח שלו, התרגלנו ולא מהיום, שרבנים, ראשי ישיבות, משגיחים, עסקנים, "עיתונאים", פוליטיקאים וכדומה מתבטאים בפומבי באופן שמעורר סלידה עמוקה ורצון עז להתנער. במיוחד בעיתות רגישות כמו עכשיו, שכל הנימים הכי עדינות ודקות של מרקמי החברה הישראלית רועדות ומאיימות להיקרע. התרגלנו לשמוע אחת לאיזה זמן דברים שיש בהם ניתוק וחוסר רגישות (שלא לומר בורות וטיפשות) ובעיקר דברים שיש בהם חילול השם נורא ואיום. אמירות שלא גורמות לזה שיהא שם שמיים מתאהב על ידן. מה אפשר לעשות? זה עצוב אבל זה ככה. ועדיין, לשמוע דברים כאלה ממי שהוא רב חשוב מאוד בישראל – בנם של קדושים ובמידה רבה כזה שאמור לשמש סמל מובהק לישראליות מרעננת: מזרחית, מסורתית, מכילה, פרגמטית, אוהבת אדם – היה לא פשוט בכלל.
כמו כדי להדגיש את הצער שלי, שמחתי שמחה גדולה עם היוודע דבר הענקת פרס ישראל לרב יצחק יוסף על חיבורו המונומנטלי "ילקוט יוסף" – חיבור תורני שאין ישראלי ממנו. אין כמעט בית כנסת ספרדי בארץ, מדן ועד אילת, נידח ככל שיהיה, שאין בו על אחד המדפים סט של ילקוט יוסף. אין כמעט בית מסורתי, דתי, מזרחי בארץ שאין בו לפחות כרך אחד של ילקוט יוסף. כל זאת עוד בלי לעסוק בתוכן החיבור המקיף, המונגש, הבהיר, שמאז שנות השמונים הוא בשורה חברתית של ממש בשדה ההלכה המסורתי. אין ראוי מהרב יצחק יוסף לקבל את הפרס החשוב. ולכן, ודווקא בשל כך, מאכזב עד מאוד לשמוע מפיו ביטויים שאולים מקהילות קצה קנאיות ומסוגרות. הרי מה לנו ולדיבורים כאלה? מה לנו ולירידה מהארץ? מה לנו, שסבינו וסבתותינו חלמו וכספו להגיע לכאן מכל קצוות תבל? מדוע אלפי החיילים המסורתיים, הדתיים והחרדים צריכים לספוג אמירות כאלה? ובכלל, איזו מין הצהרה לא ישימה זו? איזה מין איום סרק ריק זה? באמת שאין בידי תשובות הולמות. ואת מה שבכל זאת אני עונה לעצמי, אשמור בשקט מפאת כבוד התורה. אני בסך הכול רוצה להביע פה צער ואכזבה מעומק הלב.
התרגלנו לשמוע אחת לאיזה זמן דברים שיש בהם ניתוק וחוסר רגישות (שלא לומר בורות וטיפשות) ובעיקר דברים שיש בהם חילול השם נורא ואיום
יאיר לפיד, לפני גלגולו הנוכחי, היה נוהג לשאול את המרואיינים בתוכניתו "מה ישראלי בעיניך?", אני זוכר שלילה אחד בחדר בפנימיית הישיבה קבענו שכל אחד צריך לומר מה ישראלי בעיניו, אבל בלי קלישאות כמו אריק איינשטיין ומכבי והגששים ופלאפל. ואבי אדרי, שתמיד היה בחור מקורי, אמר שבעיניו הכי ישראלי זה הרב עובדיה. ואני נזכרתי בזה לאחרונה כשמישהו בסביבה שלי טען שדברי הרב יצחק יוסף לא שונים מדעתו של אביו הגדול זצוק"ל. אבל אז קיבלתי תיעוד של הרב עובדיה משנת 2009: "החיילים שמשרתים בצבא, משרתים את עם ישראל… על ידי שהם שומרים עלינו, אנחנו יכולים ללמוד תורה, יכולים להתפלל. אם לא היו שומרים עלינו אלה אנשי צה״ל, מה היינו עושים? אלה הרשעים האלה היו באים 'והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו', היו נותנים לנו מנוחה?! שנשב נתפלל ונלמד תורה?! לא. אלה, הצה"ל הזה, עושים חסד עם עם ישראל… כולם אנשי חסד… לכן כל אחד צריך להעריך את זה, לא לחינם אנחנו עושים להם מי שבירך ביום שבת לפני פתיחת ההיכל, לא לחינם! הם מוסרים את נפשם… כמה מסכנים נהרגים על ייחוד קדושת השם, על ייחוד קדושת ארץ ישראל, לכן צריכים להעריך את הדבר הזה, לברך אותם. לראות חייל? צריך לנשק אותו! הוא מוסר את עצמו בשביל עם ישראל! ונותן לנו ללמוד תורה ולהתפלל! אם לא היה הוא הייתי יכול להתפלל?! כל רגע יבואו אנשי החמאס 'מלאה הארץ חמס מפניהם', מה היינו יכולים לעשות? לאיפה היינו הולכים? איפה נלך? הקב"ה ישמור אותם, ייתן להם משאלות ליבם לטובה ולברכה ויקימו בתים נאמנים בישראל, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם ויחזרו לביתם לחיים טובים ולשלום".
אני נאחז ברגע הזה, הישראלי הזה, המזוקק הזה, המרגש הזה, ואפילו שהוא לא מהיום ואפילו שהרב עובדיה כבר איננו, הוא מצליח לנחם אותי בימי אייר של השנה הזו. כי אומנם הכול קשה יותר וכואב יותר ושונה, ומצד שני בשנה הזו הישראליות שלי היא גם הדבר הפשוט ביותר, והטהור ביותר והטבעי ביותר.
