מחבר הספר שלפנינו הוא חיים פרי, חבר קיבוץ ניר־עוז שנחטף בידי חמאס. לאורך השנים נע פרי בין עבודתו כחרש ברזל ובמוסך, ובין השתתפות בהקמת מכללת ספיר. ידו נוגעת במגוון אמנויות ובהן פיסול, קולנוע ואוצרוּת. הוא הקים את "הבית הלבן" – גלריה לאמנות הממוקמת בשדות שבין שני קיבוצים, ניר־עוז ונירים. הבית הלבן הוא השריד היחיד שנותר מכפר מעין, שהוקם כנראה במאה ה־19. הבית נבנה על ידי שייח' חסן אבו־סיתה כבית ספר. במרחק הליכה נמצא בית הכנסת העתיק מעון, שבו התפללו בני היישוב היהודי ששכן שם לפני 1,500 שנה. על רצפת הפסיפס שלו כתוב בארמית: "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה".
ב־1948 ננטש כפר מעין על ידי יושביו, כאשר הצבא המצרי נסוג לעזה והרס את בתי הבוץ של הכפר, כנראה כדי שלא ישמשו את צה"ל. הבית היחיד שנותר על כנו הוא הבית הלבן. פרי שיקם את הבית וייסד בו גלריה לאמנות. מיקומה הלא שגרתי של הגלריה, שסביבה שדות חיטה, השפיע לדברי פרי על העבודות שהוצגו בה ועל אופן הצפייה והקליטה שלהן.
הגלריה הממוקמת בסְפָר, מחוץ להמולה ולברנז'ה, באזור שבין לבין, הייתה גם אכסניה ראשונה לציוריה של עפרה אייל. עפרה הייתה כבר אמנית מוערכת שיצרה בטכניקות שונות, אך בגלריה הלבנה הציגה לראשונה ציורים שדומים בסגנונם לאיורי ספרי ילדים מהמאה הקודמת. לא מדובר אפוא בציורי ספרי ילדים עכשוויים, אלא אולי בציורים על ילדות.
לפני שנתיים, בהיותו בן 78, מסר חיים לעפרה סיפור שכתב לנכדיו. לחיים שלושה־עשר נכדים ונכדות, והטקסט הוקדש להם. הוא רצה שעוד ילדים יוכלו לראות ולשמוע, וביקש מעפרה לאייר את הסיפור. שני האמנים חשבו יחד על הפיכתו לספר. הסיפור קוצר לאחר שחיים פירק אותו למשפטים קצרים, ועופרה מצידה הבטיחה שתשתדל להשלים את האיורים עד הגיעו של חיים לגיל שמונים. ואולם שבעה באוקטובר קטע הכול. מתוך 380 תושבי הקיבוץ, 38 נרצחו ו־72 נחטפו לעזה, ביניהם חיים. האם זוהי השעה להוציא לאור ספר ילדים שמתרחש בקיבוץ? איך ניתן לצייר בזמנים אלה סיפור שאיוריו תוכננו במקור להיות קלילים ועליזים? האם אפשר למסור את סיפורו של חיים מבלי למחוק את הטרגדיה שהיא מנת חלקו, מנת חלקם של רבים? האם סגנון ציורי הילדות של עפרה – ציורי שחור־לבן בסגנון ששואב מאיור ויקטוריאני – יצליח לחבור לסיפור ילדים קיבוצי?
ייתכן שהחיבור בין חיים ועפרה קשור באידיאליזם של השניים. חיים הגיע לקיבוץ בגיל 18, עם גרעין של השומר הצעיר. בין פעולותיו היו סיורים שערך על קו התפר בין ישראל לעזה, והתנדבות בעמותה שהסיעה חולים פלסטינים לטיפולים מצילי חיים בישראל. עפרה, שיוצרת באזור תל־אביב, היא מוקירה עקשנית של יושרה דמוקרטית. ציורי הילדות פרי מכחולה מתאימים לספר את סיפורו של חיים ואת הסיפורים סביבו, בדיוק בזכות הפילטר המיוחד שיצרה, שעושה את הכול לגולמי. זהו פילטר שמסנן רעשים, מזקק רגעים, מאפשר להביא פליאה יחד עם פחד וכאב. הכאב והפלא, הקסם והרוך – הכול נשזר על מצע השחור והלבן שמציירת עפרה. הציורים הוצגו לראשונה בגלריית הבית הלבן, ואת חלקם אפשר לראות ברשת.
בעידן וירטואלי, ספרות ילדים מתחרה במציאות על ידי ססגוניות במינונים גבוהים. הבחירה לצייר בשחור־לבן מזמנת לילדים יציאה החוצה. לצאת מהמתוכנת והמתוכנן, לצאת מהגנות היתר, ולפגוש את הפלאי והפראי. ילדים קטנים ונחבאים פוגשים בציוריה עושר של פנים ועצים. סקרנים הם מביטים בערימת חלזונות, ינשוף או חתול. הללו נדמים כענקיים מפרספקטיבה של ילדים. לעיתים נחשפים גם לחיות טרף, דוב ושועל, שמעוררים לצד ההפתעה גם סכנה ופחד. אבל הללו לא מבהילים אצל עפרה, כי הילדים בוחנים אותם ומחליטים כיצד לנהוג, אם להתקרב ואולי להושיט יד. רגעים רבים בציוריה נראים כרגע ראשון שאחרי תגלית. צבעי השחור־לבן מגיחים כמו הדים מתוך האדמה, מזקקים את הרגע הגולמי, רגע שבו ילדות וילדים מנסים לשחק עם מה שגילו.
עפרה קיימה את הבטחתה, והחודש ראה אור ספרו של חיים, מאויר באיוריה. תרומה אנונימית אפשרה את הדפסתו, שבינתיים ראה אור בהוצאה עצמית; בהמשך ייתכן שיתוף פעולה עם הוצאה ותיקה שתפיץ. משתי כפולות עמודים, המוצגות כאן, אפשר לראות שלפנינו ספר מכונן, ראשון מסוגו. ספר שלא לוקח אותנו רק לפינת המשחק המוגנת, אלא מראה מאבק בין אור וצל, בלי מילים ובלי מוקשים. מאפשר לילדות וילדים להתמודד עם הקושי, וגם להבין שהחיטה תצמח שוב.
איפה האור כשאין מאורות
בספר זה, שהוא ספרו השני לילדים, חיים פרי מספר על סבא ונכדה, על שיטוט בקיבוץ לעת ערב. הקיבוץ כולו בית, בית שהוא גן. גן בשחור ולבן. הסבא והנכדה מחפשים את הירח. הוא מוביל אותה בעגלה, והם משוחחים בשקט של שעת הערב. במיטב המסורת של ספרות הילדים, הילדה מקשה. היא רוצה לדעת למה סבא אומר "ירח" ולא "לבנה", ובמרחב היצירתי שהסב מאפשר היא ממציאה שם משלה: "ירנה". הנכדה ממשיכה ודורשת, מדוע נעלמים המאורות. לאחר שנתנה לירח שם והאנישה אותו, הסב ממשיך ונוקט בהאנשה כשהוא מספר לנכדה על מחזוריות. ירנה מתוארת כביישנית, ודרך כך הסב מספר על חשיבותה של סבלנות, ומקנה ביטחון בידיעה שהירח יחזור.
הסיפור של חיים הופך עם ציוריה של עפרה לאגדה. בציורים אפשר להבחין בשורה של מחוות. מחווה ניכרת היא לאיורי חיים אייזמן בספרה של פניה ברגשטיין "ויהי ערב". בתור הזהב של הקיבוץ, אייזמן צייר ירח מחייך בעולם שיש בו גם אופל. מאז "ויהי ערב", הקיבוץ שינה את פניו ועבר תמורות. בציוריה של עפרה השחור הוא סוג של ריק, אבל ריק אקספרסיבי. גם כאן הפרספקטיבות משתנות – גרמי השמיים גדלים וקטנים. בחלק מהתמונות הצמחייה משדרת כוח. אפשר לראות בציורי השחור־לבן זיכרונות. אין בהם הרבה בתים. מבנה בודד יוצר תחושה של מרחב, נינוחות וחופש. איפה הבית? הקיבוץ הוא כולו בית.
סבא נמצא בזיכרון, ובציור הוא מחובר לאדמה, למקום, יצוק מסלע. הטיול איתו הוא כמו טיול בעולם כולו. מזיגה של אדם וטבע. משלב של צמחייה, חלקה מבויתת חלקה בר. קקטוסים, עצים גדולים, חלוציות וחספוס, גחליליות שמאירות את הלילה כמו "מה עושות האיילות בלילות", עגלה שסבא בנה במו ידיו. כל אלה מספרים על המקום, על החוזקות, ומקנים תחושת ביטחון. הקיבוץ הוא מקום עם חוזקות, הוא מיקרוקוסמוס. לא בית בובות, אלא מקום של עבודה קשה ונחת.
לא כפר ולא עיר
שיכרון מענג של מיקרוקוסמוס מורגש גם באיור שבו הסבא ונכדתו יושבים על כוכב לכת, צפים בחלל, צופים בירנה הקטנה רוקדת ונעשית גדולה. זוהי אולי מחווה לאיורי סנט־אכזיפרי ל״הנסיך הקטן״. גם הכוכבים שמפזרת עפרה בספר מזכירים את כוכבי סנט־אכזיפרי, ואת כוכבי תום זיידמן־פרויד. אפשר לקרוא את "הנסיך הקטן" כסיפור על פרידה, כשהנסיך הקטן דואג בכל אופן לכוכב הקטן שלו, לומד על אפשרויותיו ומטפח אותו. מחווה זו, לאייר את סיפורו של חיים ונכדתו דרך האסוציאציה לנסיך הקטן, מציעה שגם בסיפורו אפשר שהמחזוריות תתגבר על כך שהעולם נעצר ב־7.10.
וזוהי מחווה ציורית נוספת, מחווה שעפרה אינה שוכחת – מחווה לאומנותו של חיים, האיש שידו הכישרונית עברה מהמוסך ומהמסגריה לגלריית האומנות, האיש שפיסל בברזל ושחיבר ספר לנכדיו. עפרה נכנסה לעבודתו בציורים שחלקם שחור סמיך, חלקם רישום עדין וחלקם חריטה. אפור, לבן, וצבעי השמש שמכילים את כל הצבעים. קווים מדויקים, רכים, על שחור של תוהו ובוהו שמחזירים ליסודות.
בסיפורו של הסבא יש הבטחה. הסב ונכדתו עסוקים בחידת מקור האור. פנסים יכולים לכבות, אבל עבודתם המחזורית של המאורות מבטיחה שיהיה מחר. השחור והלבן בציורי עפרה ממקדים את הקשב לאור ולחושך. אור המאורות רחוק ולא מספיק, הוא לעיתים נסתר, ואנו זקוקים לתאורה נוספת. הקיבוץ, מראה לנו הספר, מצטיין בתאורה נמוכה. הוא אינו כפר עם חושך צלמוות, ולא עיר עם אור אצטדיונים שדולק באמצע הלילה. הפנסים הנמוכים שבקיבוץ אינם מנסים להסתיר, לקחת או להוריד מהבמה את הירנה ששולטת מעל. במקום הזה, שבו אורות הם בגובה הילד, ואפשר לגעת בהם, אפשר להתחבר לשאלה מאיפה בא האור כשאין מנורות. ספרו של חיים פרי שואל מה המקום של השמש והירח בחיינו. הוא מציע גם לנו לצאת החוצה למקום שבו הטבע מדבר ולשאול את השאלה.
בתפילה לשובו.
