באופן פרדוקסלי, צה"ל הוא אחד הדברים הטובים שקרו לנו בשנה הרעה הזאת. רוח הלחימה שלו, ליתר דיוק. ההפתעה האיומה בשמחת תורה לא רק שלא הכניעה אותו, היא הפיחה בו תשוקה להשיב מלחמה שערה. בתקשורת ובשיחות סלון נהוג לייחס אותה לדרג הזוטר, המסתער, מהטוראי ועד המח"ט, אבל הייחוס הממוקד הזה עושה עוול לדרג הבכיר.
המטה הכללי של צה"ל לא נתקף פיק ברכיים אחרי מהלומת אוקטובר. הוא הצליח להניח בצד את תחושות האשם שלו ואת ידיעת המחיר האישי שהמחדל יגבה ממנו, לטובת עיסוק מיידי במשימה הבוערת של הכרעת חמאס. הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום, ראש אגף המבצעים, אפילו ראש אמ"ן, עסקו רק בה בשבועות ובחודשים הראשונים. בזכות התעדוף הזה חמאס לא הצליח לבצע בנו את מלוא תוכניתו השטנית, רק את פרק א' שלה.
בינתיים חלפו שבעה חודשים. כמו מלחמות קודמות רבות, גם המלחמה הזאת הסתבכה. אינספור מומחים ופרשנים משוכנעים שאפשר לנהל אותה באופן מושכל יותר. ייתכן שהצדק איתם, ולעומתם כל אלופי המטכ"ל אינם אלא כצוערים שזה עתה סיימו את בה"ד 1, אבל ברור שלאף אחד מהם אין צה"ל אחר. צבא הגנה לישראל, בפיקודו של רב־אלוף הרצי הלוי, הוא לפי שעה הצבא העברי היחיד בסביבה. מיטב בנינו משרתים בו. עד להודעה חדשה, הממשלה סומכת רק עליו. יתרה מזו, היא עצמה ציוותה עליו לדחות עד לאחר המלחמה את החיטוט בכשלים שאפשרו לחמאס להפתיע אותו בבוקר 7.10. השבוע היא אף הנחתה אותו לפתוח במבצע במעבר רפיח. לכן מוזר שדווקא מתוכה קמו בסוף השבוע שעבר המערערים הבכירים ביותר על סמכותו של רב־אלוף הלוי למנות שישה אלופים חדשים. רפיח כן ומינוי אלופים לא? הוא רק חצי רמטכ"ל?
כזכור, גם לאותם מערערים בכירים יש מניות במחדל. הוא התרחש במשמרת שלהם, לא רק במשמרת של הלוי. אומנם הם לא היו מופקדים ישירות על אבטחת עוטף עזה או על האיסוף המודיעיני, אך בתקופת כהונתם נמנעה ישראל מלצאת למתקפת מנע נגד חמאס, והתהוותה פה – גם באשמתם – אווירת הסירוב שפיתתה אותו לתקוף אותנו. אגב, הם גם אלה שענדו את הדרגות להרצי הלוי, ולא ניצלו את חילופי השלטון בנובמבר אשתקד לצורך בחינה מחדש של מינויו לרמטכ"ל. אם הם רשאים להמשיך כעת בתפקידם ולמנות בכירים במשרדיהם, גם הוא רשאי. אולי היה מיטיב לעשות אילו מינה מישהו אחר לראש אמ"ן, לא את שלומי בינדר, אבל אם הטענה העיקרית נגד בינדר אומרת שכראש חטיבת המבצעים הוא לא השכיל להדוף כבר בשמחת תורה את לוחמי הנוח'בה, אז היא מוציאה את האירוע מהקשרו הרחב ומתמקדת באיתור שעירים לעזאזל ובשחיטת תרנגולי כפרות.
ההתגוללות על בכירי צה"ל פותחת דרך מילוט לשאר האחראים. היא מזייפת תחושה של עריכת חשבון וכמובן מזייפת את המציאות עצמה. יחיא סינוואר לא תקף אותנו רק בזכות מזוודות הכסף שהועברו לו בהרשאת הממשלות האחרונות, ולוחמי הנוח'בה לא נחלו הישג מבצעי כביר רק בגלל הרשלנות של בינדר או הלוי. כששרי ממשלה תוקפים את הרמטכ"ל שוב ושוב, וכשראש הממשלה עצמו מהרהר בקול (בישיבת הממשלה) באפשרות (הכמעט לא קיימת למעשה) של ביטול המינויים החדשים במטכ"ל, הם מעלים תרומה מפוקפקת עצומה להחלשת צה"ל, ועוד בעיצומה של מלחמה קשה. זו אינה ביקורת בונה, זו ביקורת הורסת.
סולם יו"ש
לעומת שלומי בינדר, הודעת המינוי הצפוי של תא"ל אבי בלוט למפקד פיקוד המרכז לא עוררה התנגדויות. בימין מרוצים שסוף סוף תהיה לבוגרי מכינת עלי נציגות בפורום מטכ"ל, וגם בתקשורת השמאל רוחשים לו הערכה מקצועית. למזלו, הוא לא נמנה עם חברי סגל המחדל של 7.10. באותו יום שחור פיקד בלוט על גזרה אחרת – יו"ש.
יום לפני כן, הושענא רבה, נפגשנו בלשכתו שבין בית־אל לרמאללה לצורך קיום ראיון פרישה, ריאיון ראשון ואחרון לאורך תקופת כהונתו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. שלוות חג רבצה על המחנה. בלוט השלים אז שנתיים בתפקיד, שנתיים בוערות ומדממות שמיקדו תשומת לב תקשורתית ופוליטית בנעשה בגזרה הזאת. אבל התחושה הכללית אמרה שיחסית למזימות האויב, צה"ל עושה בה חיל. זו לא הייתה תחושה מוטעית. חמאס לא הצליח לחקות ביו"ש את מעלליו בין נתיב־העשרה לכרם־שלום. פעולות הסיכול של אוגדת יו"ש קלעו אותו לעמדת מגננה חודשים ארוכים לפני המלחמה. לראשונה מאז חומת מגן פשטה האוגדה בכוחות גדולים על ג'נין, שכם וטולכרם. חיל האוויר סייע מלמעלה, וגם זה היה חידוש.
בלוט, עוד מעט בן חמישים, נשוי ואב לשש בנות, הגיע למפקדת יו"ש עם קיטבג מתפקע של תפקידי עבר: מג"ד בצנחנים, מפקד מגלן, מפקד עוצבת חיצי האש, מח"ט יהודה והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה נתניהו. בחודשים האחרונים הוא מכהן כמפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, ומן הסתם מפגין שם את כישוריו הפדגוגיים. "החזון שלי הוא ללמד בני יהודה קשת", אמר לי בריאיון בהושענא רבה, שנגנז בגלל האירועים אשר הביאו להארכת כהונתו בחודשיים נוספים. עכשיו, כשהוא עומד לחזור לגזרה כמפקד־על, יש טעם להציץ מחדש בכמה שאלות ותשובות בריאיון הגנוז.
אתה האוגדונר הראשון ביו"ש שגם גדל כאן, שאלתי בין השאר, כיצד זה עיצב את התפקיד שלך? בלוט השיב ש"כל אחד נושא בתרמילו את ניסיון חייו. העובדה שביליתי פה חלק משנות חיי, גרתי בנווה־צוף מגיל 14 עד שהתחתנתי, מעניקה איזשהו יתרון: היכרות עם רוח המקום, יכולת לייצר תקשורת עם אנשים, וכידוע תקשורת זה נושא מאוד חשוב ביהודה ושומרון. אבל בסוף אני לא רואה הבדל בין מי שגדל פה למי שהגיע מבחוץ. כל מפקד חש תחושת אחריות ומתחבר למקום. אני לא נציג המגזר, אני נציג צה"ל שעושה כמיטב יכולתו להביא לכאן ביטחון. אם הייתי ממונה למאו"ג עזה, הייתי עושה אותו הדבר שם. בעניין הזה אין משמעות לאיפה גרת או מה יש לך על הראש, אלא בעיקר המקצועיות וניסיון החיים שלך".
שאלתי גם מה הוא חושב על הטענות שהוטחו מימין באלוף הפיקוד פוקס, כאילו יש לו אג'נדה פוליטית. תשובתו: "אני לא יודע מה אלוף הפיקוד הצביע בקלפי, והוא לא יודע מה אני הצבעתי. לכל לובש מדים יש אג'נדה אחת: מתן ביטחון וסיכול טרור. כמובן, כל מפקד עושה זאת על פי תפיסתו המבצעית. ביזוי של לובשי מדים, ולא משנה מה הדרגה שלהם, הוא כפיות טובה שאין גדולה ממנה. המפקדים פה משקיעים יומם ולילה למען ביטחונם של התושבים, כדי שיוכלו לישון בשקט, לקיים את שגרת חייהם ולנוע בצירים בבטחה".
בשנתיים שבהן כיהן בלוט כמפקד האוגדה, נהרגו 44 אזרחים וחיילים ביו"ש או בפיגועים שיצאו משם. "כל פיגוע כזה הוא כישלון שלי והוא צורב", אמר בשיחתנו ב־6 באוקטובר, "ואני הקפדתי מאוד להגיע לכל הזירות. השתדלתי גם להגיע לכל המשפחות, כדי שזה לא יעבור לידי. אבל אלה כישלונות שלא גרמו לקיפאון ולחדלון מעש. צ'רצ'יל אמר שהצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות, ואני נתלה באמירה הזו. מאירוע לאירוע, האוגדה פה נהייתה יותר מנוסה ויותר טובה. על כל פיגוע שיצא אל הפועל, נמנעו עשרות פיגועים אחרים בזכות עבודת הסיכול המשמעותית של צה"ל והשב"כ ביחד".
הוא מחובר מאוד למקורות. דף המפקד שלו עם היציאה למבצע בית וגן בג'נין הוכתר בפסוק משירת דבורה, על "המתנדבים בעם", ונחתם ב"לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל". גם התפיסה המבצעית שלו נשאה כינוי תנ"כי – סולם יעקב. בריאיון בסתיו הוא דימה את האוגדה שלו לסולם שיעקב אבינו חלם עליו לא הרחק מפה: "מצד אחד רגליים נטועות עמוק בקרקע, עם דרג טקטי מבצעי חזק, קטלני, שמנצח בכל מפגש עם האויב, ומצד שני ראש בשמיים, באסטרטגיות, להציע לרמות הממונות עליך פתרונות מבצעיים לשיפור המצב הביטחוני עם תועלת גדולה ועלות נמוכה".
כשתהיתי אם תקופת העבודה הארוכה שלו במחיצת נתניהו, שלוש שנים, העניקה לו יתרונות כמפקד יו"ש באישור מבצעים ותוכניות, הוא השיב במילה אחת: "כן". הוא גם הגן על ההחלטה של שר הביטחון הקודם, בני גנץ, להימנע במשך חודשים ארוכים מפעולה בג'נין: "זו הייתה החלטה לגיטימית, לתת למנגנונים הפלסטיניים צ'אנס לפעול שם. מעת לעת עושים דברים כאלה. אבל אחרי שהבנו שהפעולה של המנגנונים לא הייתה מספיק אפקטיבית, והעיר מייצרת טרור, חזרנו לפעול שם. בשטח של 800 על 800 מטרים הכנסנו 1,500 לוחמי קומנדו, כמעט שני חיילים למטר. יותר מהכול השמדנו להם את האתוס שנקרא גדודי ג'נין, כי הם מתהדרים כבר עשרים שנה בזה שהם הרגו לנו שם 23 חיילים בחומת מגן".
המפקד היוצא של אוגדת איו"ש דחה בנימוס תקיף את הקריאה השגורה של ראשי המתיישבים בשומרון להציב יותר מחסומים בכבישים, לצורך מניעת פיגועים: "אני לא נותן עצות למנהיגי ההתיישבות איך לגבות מיסים או להשקיע בחינוך, ואני מציע שאת עניין המחסומים ישאירו לנו. בסוף צבא זה המקצוע שלנו. יש מספיק פקקים בתוך יהודה ושומרון, כמו בחיזמה, ולא נראה שהדבר הנכון עכשיו הוא לייצר עוד מחסומים. המחבלים אינם טיפשים. הם רואים איפה נמצא המחסום, ואז או שהם תוקפים את המחסום עצמו, או שהם עוקפים אותו ותוקפים במקום אחר. ובכלל, לא כדאי לחפש את הפתרון לטרור רק באיזושהי טכניקה קרבית אחת. יש טכניקות רבות שניתן להשתמש בהן, ובסוף יו"ש היא אוסף של ניצחונות קטנים לאורך זמן. אנחנו גם משתדלים לפעול באופן שהוא לא בט"שי. הפעולות היום התקפיות הרבה יותר ממה שהיו בעבר. כשאני נכנסתי לפה היה איסור שימוש במקלע נגב. היום אנחנו משתמשים גם בזיקים (כטב"מים)".
חוץ מפעולות הסיכול הוא ייחס חשיבות רבה ללכידת מחבלים שהצליחו לבצע את זממם: "רוב הפיגועים הם פיגועי השראה. כל פיגוע מצליח עלול לייצר בעזרת הרשתות עוד שלושה־ארבעה פיגועים. לכן אם בפיגוע עצמו, או סמוך מאוד לפיגוע, אנחנו מצליחים לסכל את המחבלים, זה המרסן טרור מספר אחת. אם אתה עושה את זה בצורה עקבית ונחושה, זה מביא תוצאות".
היו פה אוגדונרים שהגיעו רחוק, הערתי לקראת סיום, והזכרתי את בוגי, גנץ ומופז שנעשו רמטכ"לים. בלוט, שעדיין לא ידע באותו יום אם יזכה להיות אלוף, הגיב בענווה: "אני משתדל לעשות כל תפקיד כאילו הוא התפקיד האחרון בצבא. את זה למדתי באחד הספרים על דרור וינברג, שהיה מורי ורבי וגם המג"ד שלי כשהייתי לוחם. זה משפט מאוד עמוק ונכון".
