נפתח בציטוט מהספד מיוחד על הנופלים במלחמה: "נתגלה כי דור צעיר זה, שכך וכך חשבנו עליו, אינו בדיוק כך. נתגלה שצפונות בו מידות אחרות של טוב ושל נכונות מאשר שיערנו. נתגלה גם שאינו בדיוק כפי שהתראה לכאורה לפנינו".
הדברים הללו לא נכתבו על דור Z, שנלחם גם כעת בעזה, אלא נאמרו ב־1949 על מלחמת העצמאות. נראה שעל כל דור נגזר להאמין שהבא אחריו איבד מסגולותיו, התפנק ונחישותו דעכה. אלא שאז, בשעת הצורך והמצוקה, מתגלים בקרב הצעירים תעצומות נפש, מסירות, עוז והקרבה, שנסתרו מעינינו.
את ההספד האמור כתב יזהר סמילנסקי ("ס. יזהר"), שהיה איש רוח ופוליטיקאי. יזהר לא מקמץ בתיאור תכונות הנופלים: "ונודעה אז אהבה גדולה ותמה, שהייתה מוצנעת היטב, מחופה גסות ומבוכת־נעורים בושה; נתגלו נכונות והרפתקנות יחד, לגלוג בצד רגשנות, תמימות בצד אחריות, צדיקות גדולה ועוז פנים, רצינות עם קלות־דעת, פשטנות מחוספסת־הקליפה סוגרת תוך סמוי".
הרבה תכונות מייחס יזהר לנופלים, אבל העיקר נפקד: אומץ וגבורה. גם בהיבט הזה ההספד שלו נראה כמעט עכשווי; במקום גבורה, הוא מלא באובדן, שכול וצער. יזהר, שהיה כמעט פציפיסט בהשקפותיו, מתמצת בכישרון כה רב את הכאב על הנופלים, עד שקשה אפילו לצטטו. רק אזכיר משפט אחד: "נותרו בתים ריקים, שוממים, נטולים מעיקרם וממאנים הִנחם".
זהו דפוס הזיכרון הראשון, שרווח היום: דגש על הכאב והשכול, שזרעיו נטמנו כבר ב־1949. מכאן נעבור למאמר אחר של איש רוח אחר, אהרן מגד, שכתב על מלחמת שלום הגליל. מגד מבטא שינוי פרדיגמה תרבותית, אולי אפילו ציונית, בענייני ביטחון וזיכרון.
הסיכון שהחיילים לוקחים עבורנו מגלם מעל הכול את העוז והגבורה של אלו שעומסים על כתפיהם את גורלנו, במשימה הקשה מכול
כך פותח מגד את מאמרו: "בשום מלחמה ממלחמות ישראל לא צעק דם הנופלים כפי שהוא צועק עתה במלחמת לבנון". הוא מתאר את שר הביטחון "מנחם את המשפחות השכולות, ואומר… הם נפלו למען שלום יישובי הגליל. כדי שהילדים בקריית־שמונה ובנהריה ובאביבים לא יחיו בפחד ולא יישנו במקלטים". מגד דוחה את הטענה. מבחינתו, לפני המלחמה היה יותר שקט בצפון ואפילו אש"ף התמתן, משום שנמאס גם לו מ"מעגל הקסמים" של "תגובה־על־תגובה".
באשליית השלום של השמאל אין חדש, אבל בטענתו הבאה של מגד כן: "מדוע דמם של מאות בחורים, בני 18 ו־19, ואבות לילדים בני 30 ו־35 מאשדוד ובית־שאן וחולון, ועוספייה ובית־ג’ן – סמוק פחות מדמם של הבודדים שנהרגו מהפגזות על יישובי הספר הצפוני? מדוע יש בזה כפרה? מהו חשבון הדמים הזה?"
למעשה, מגד הוא זה שעשה "חשבון דמים". מבחינתו, מכיוון שדם החיילים אינו "סמוק פחות" מדם האזרחים, אם נהרגים פחות אזרחים כשהצפון ספון במקלטים מאשר חיילים שתוקפים את לבנון במטרה למנוע את ההתקפות, אזי המצב הראשון עדיף. מגד אומר בפירוש שהמלחמה חסרת תוחלת, מפני ש"היא לא הפחיתה את מספר הנהרגים אלא הגדילה אותו עשרות מונים".
לפני שנדון בסוגיית הזיכרון, כדאי לציין שתורת המספרים הזו הפכה מאז לנימוק המרכזי של השמאל למחדליו הביטחוניים, לבריחות ולנסיגות. במידה לא מבוטלת כך הצדיקו את אוסלו, את הבריחה מלבנון ואת ההתנתקות. הלך הרוח הזה ליווה גם את הפקרות הכניעה ב"הסכם הגז" בממשלה הקודמת.
תורת המספרים המגדית הזו מסוכנת, משום שכשמדובר ביחסי איבה, המדיניות צריכה להתייחס להתעצמות האויב, לא למספרי הרוגים. למעשה, זהו ביטוי מוקדם לרעיון "שקט במקום ביטחון", שבלי משים חלחל גם לימין, והביאנו לעברי פי פחת, כפי שגילינו בשנה האחרונה.
עוצמה היא המדד החשוב למדיניות הביטחון, מפני שכשהאויב מתעצם, יכולת הפגיעה שלו גדלה עשרות מונים. בחסות ה"שקט" (קרי, פחות הרוגים) התעצם חמאס והצליח לגבות את המחיר הגבוה ביותר מהעם היהודי מאז השואה. בפרפרזה על אמרה ידועה, בחרנו בשקט במקום בביטחון, ונותרנו בלי שקט ובלי ביטחון.
נשוב לזיכרון. גם תורת המספרים של מגד הפכה לדפוס, שבו אנחנו לא מבחינים בין חיילים לאזרחים, בין גיבורים שנפלו לקורבנות שנרצחו. תורת המספרים של מגד דורשת שננתק את זיכרונם מהקשרו. זוהי דמגוגיה מוסרית. ברור שחיי חיילים לא נחשבים פחות מחיי אזרחים, אבל באותה מידה ברור שלהקשר יש משמעות מוסרית ולאומית מרכזית.
מדינת ישראל קיימת בזכות הסדר סולידרי במסגרת לאומית וציונית. האזרחים צריכים לחיות את חייהם, בזמן שכוחות הביטחון נועדו להסיר את האיומים עליהם. הסרת האיומים הללו היא עניין מסוכן שעלול לגבות מאיתנו מחירים, אבל היא התנאי הבסיסי להשגת ביטחון לאומי ואישי. החברה הישראלית לוקחת במשימה הזו תורים דוריים. מגד מבקש שנתעלם מההקשר הזה לטובת הסטטיסטיקה. גם הגישה הזו קנתה אחיזה בדפוסי הזיכרון.
הדפוס השלישי של זיכרון נסמך על מה שמבקש חוק יום הזיכרון לעשות: לא רק לכאוב, אלא גם לספר על גבורת הנופלים. לראות את המוכנות של חיילינו להסתכן בשם הגנת המדינה, העם והארץ. הסיכון שהם לוקחים עבורנו מגלם אחריות ואחווה לאומיות, ומעל הכול, את העוז והגבורה של אלו שעומסים על כתפיהם את גורלנו, במשימה הקשה מכול, המלחמה.
זו גבורה מיוחדת, שדורשת הכרה לאומית. משום שהאומץ של כל חייל הוא אישי, אבל מטרתו לאומית. הלוחמים הללו הם הביטוי האלטרואיסטי ביותר של הקיום הלאומי. הם מופת של מוסר, והנופלים, שאותם אנו זוכרים ביום הזיכרון, הם ייצוג עילאי שלו.
מדינת ישראל התכוננה וקיימת רק בזכות אותה גבורה. להנהגה יש תפקיד לוודא שהמשימה המסוכנת שקיבל החייל ראויה, והצבא חייב להבטיח שהמשימה מבוצעת באופן מקצועי מרבי ובמינימום סיכון. אבל כל אלה, גם כשהם מתבצעים על הצד הטוב ביותר – ובשנים האחרונות אנחנו רחוקים מכך – לא יועילו בלי גבורתם האישית של הלוחמים.
זהו דפוס הזיכרון הציוני הבסיסי, שהתעמעם אצלנו בשנות השקט המדומה, עד שבעה באוקטובר. בשעת האמת, כשההנהגה הפוליטית והצבאית נכשלה, נותרו לנו רק הגבורה, המסירות והנכונות של לוחמינו להסתער אל מול פני הסכנה. לאורך שנות קיום ישראל שרדנו כאן בזכות הערבות ההדדית ואומץ הלב של היוצאים לקרב. חובתנו לזכור זאת – ואותם.
