"היהודים הם העם הראשון שראה את א־לוהים בתוך ההיסטוריה; העם הראשון שמצא בהיסטוריה משמעות־על; העם הראשון שעשה את הזיכרון לחובה דתית", כתב ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, בספרו הנודע "זָכוֹר".
אנחנו נרקומנים של זיכרון. זהו סוד הכוח שלנו. מהתגלות א־לוהים במעמד הר סיני ועד להפצעת השטן בשואה, וכל מה שבין לבין. הכול אנחנו זוכרים, יום יום, שעה שעה. כל מה שקרה חקוק בנו לנצח, גורם לנו לבעור מקשת שלמה של רגשות עזים. אנו מכורים לזיכרון כי הוא הדרייב שלנו. הוא הופך אותנו לעוף החול שאנחנו, מתרוממים מכל מצב ונוסקים אל על. עמוק בפנים אנחנו מרגישים שאת מנוע הטורבו הזה אי אפשר לייצר אחרת.
התורה מכוֹננת את הנרטיב הלאומי באמצעות שורה של צווי זיכרון: מזיכרון סיפור החירות המכונן, "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"; דרך זכירת החידוש החברתי־רוחני החשוב ביותר של היהדות, "זכור את יום השבת לקדשו"; עובר לזכר האיום הקיומי שמציבה האנטישמיות, "זכור את אשר עשה לך עמלק"; ועד לזיכרון שנועד להגן על הקומה המוסרית של החברה, "זכור את אשר עשה ה' א־לוהיך למרים".
הזיכרון המתמשך מנכיח בעוצמה את העבר בספירלה מעגלית. כל שנה מגיע מביא הביכורים עם הטנא למקדש ופותח ב"ארמי אובד אבי"; בכל ליל סדר אנו משננים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
העבר הולם בנו דרך הזיכרון, וההווה מתחבר באמצעותו לעבר. הזיכרון מאפשר לנו לתפוס את עצמנו ככותבי הפרק החדש בתנ"ך, שבאמצעותנו אנו הופכים לשחקנים בסיפור הגדול שבכל הזמנים. איך ניסח זאת הרב זקס? הזיכרון הופך את ההיסטוריה ("מה קרה") לזהות ("מי אתה").
באתוס הזיכרון הלאומי היהודי יש המון עוצמה של שימור, והוא מטיל עלינו עול כבד של אחריות. התורה מזהירה מפני השכחה: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ… לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
מנהיגות חדשה חייבת להבין שסולידריות בין חלקי החברה הישראלית איננה פינוק אלא תנאי קיומי. אנו זקוקים למנהיגות שתהיה רכה וקשובה בשיח הפנימי, וקשוחה ונחרצת מול העולם
אם לא נזכור, מנמקת התורה, לא נהיה חדים. אם לא ננכיח את העבר, נאבד את הרגישות המוסרית בהווה ואת המתח הרוחני בעתיד. נשקע לתוך "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ". צו הזיכרון איננו סובלני לשכחה: "כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ", מזהיר רבי דוסתאי במסכת אבות. בהמשך המשנה מרככת: "אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ". אבל המסר ברור: שכחה היא מוות.
החובה לזכור מושרשת בנו כל כך, עד שהתלמוד במסכת מנחות חש צורך לדרוש מאיתנו לגלות חמלה כלפי סניליות: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון – מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגים בו מנהג ביזיון". הרגעים היחידים שבהם הציווי מתרכך הם אלו שבהם לא צריך לזכור כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה בציניות אכזרית: "משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (ברכות י"ג ע"א).
ימי הזיכרון השנה הם כאלה. נהפך לאבל מחולנו בשמחת תורה. חשבנו שהשטן מת, אך בעיניים פעורות מאימה ראינוהו עוקר את שערי עזה הכבדים, רוצח, אונס, שוחט, שורף, כורת ראשים. ברגע השיא המרומם של חגי תשרי, התגלה הרוע המוחלט ועשה בנו שפטים. במקום הקפות של שמחת תורה, הקיפונו רֹאשׁ וּתְלָאָה, בדם ואש ותימרות עשן. אנחנו כבר לא צריכים להזכיר לעצמנו ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". זה קרה לנו מול העיניים. אבל לזיכרון יש גם צד קשה. לא תמיד הזיכרון עושה לנו טוב. לא תמיד ההוראה לזכור כל רגע מאפשרת לפעול נכון בזמן וברגע הזה. "נחשוב", כתב ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה, "על היהודים הגדורים בנאמנותם היומיומית לטקס של המסורת. הפיכתם לעם הזיכרון פטרה אותם מדאגה להיסטוריה".
"העבר שהפך לזיכרון כבר איננו היסטוריה", כתב על זה הרב שג"ר, "אולי אפילו ההפך ממנה. אותו הזיכרון שעיצב את התודעה ההיסטורית כזיכרון של מערכת יחסים בין העם לא־לוהיו, פטר את היהודים מהחיים בתוך הסיפור ההיסטורי ואִפשר להם חיים בגלות. העבר איננו הופך לסיפור, הוא מונכח בהווה. היהודי יצא מן ההיסטוריה לא משום שהוא שכח את עברו, אלא דווקא משום שזכר אותו" ("סוד הזכרון" בתוך "כלים שבורים").
זיכרון עודף הופך לפוסט־טראומה משתקת, וזוהי הבעיה הגדולה שלנו היום. בימים שלאחר שבעה באוקטובר חווינו רגעים של התגלות והתבהרות. לרגע הבנו כולנו שהקונספציה באמת קרסה, שפרדיגמת "ניהול הסכסוך" היא לא הפתרון אלא לב הבעיה. שאחרי כישלון כה מהדהד אנחנו חייבים הנהגה אחרת ומדיניות אחרת. שכל האחראים לטבח הנורא – מקברניטי הצבא ועד למנהיגים הפוליטיים – צריכים לפנות את מקומם למנהיגים חדשים שמבינים את גודל השעה וכורח ההכרעה.
קלטנו שלא די ברוח הגבורה וההתמסרות המדהימה שגילו אזרחים ולוחמים בעוטף, ושאם אנחנו רוצים לטהר את הנשורת הרעילה ולהגיע לארץ חדשה, אנחנו חייבים שמיים חדשים: לשנות תפיסה, לעדכן גישה, ולדבר בקול על הכרעה וניצחון. לומר קודם כול לעצמנו, ואז לאמריקנים ולכל העולם, שאין עתיד למדינה היהודית והדמוקרטית לצד שלטון עצמי פלסטיני בין הירדן לים, ושאת הרוע המוחלט חובה להשמיד באופן מוחלט. ופנימה: מנהיגות חדשה חייבת להבין שסולידריות בין חלקי החברה הישראלית איננה ערך מוסף, פינוק או מותרות, אלא תנאי שבלעדיו אין לנו קיום. אנו זקוקים למנהיגות שתהיה רכה וקשובה בשיח הפנימי, וקשוחה ונחרצת מול האויב בשיח החיצוני. מנהיגות שתבין שהאחריות שלנו היא כלפי כל יהודי העולם, ושהטיפול באסון המתחולל בקמפוסים במערב הוא משימה שלנו. מנהיגות אמיצה שתשקם את יישובי העוטף והצפון, תבצר את ההתיישבות ביהודה ושומרון, תתמודד באומץ מול אתגר הגיוס של בני החברה החרדית, תטפל בבעיית הבדואים בנגב, תשקיע בחינוך, תגדיל יצרנות ותזניק קדימה את הכלכלה. וחשוב לא פחות – תגבש כללי משחק הוגנים בדמות חוקה רזה שתשים סוף למאבק הניטש בין הרשויות.
במקום כל זה אנחנו חוזרים לשיח של שישה באוקטובר. השמאל העמוק מתבוסס באשליות שלום ובדה־לגיטימציה בואכה שנאה עצמית לזהות היהודית, הימין בקצה חוזר לפופוליזם ופלגנות, והמרכז מונהג על ידי ממשלה התקועה בהססנות ודשדוש: לא מסוגלת לקבל החלטות, לא בולעת ולא מקיאה.
אחד הגורמים לזה הוא הזיכרון העודף, וסוגיית החטופים היא הדוגמה המוחשית ביותר. החטופים הם לא זיכרון עבר אלא טרגדיה איומה בהווה. חיוני לזכור אותם אבל השאלה היא איך. כלי התקשורת פה עובדים מסביב לשעון בקמפיין ענק: אנחנו שומעים את ההקלטות של החטופים, רואים את הפנים שלהם, מדמיינים אותם נמקים במחילות העזתיות. אנחנו מרגישים את החטופים מתחת לעור, כאילו הם אנחנו, וזה מכניס אותנו לשיתוק. במצב כזה אנחנו מגיבים ב"fight or flight", לא מסוגלים להתרומם מעל החוויה ההישרדותית ולחשוב על טובת הכלל. אנו שוכחים את העיקרון הבסיסי שעניינו של אף אדם, יקר ככל שיהיה, לא יכול לעמוד מעל עניינה של אומה שלמה. זה מוביל אותנו לניהול מו"מ גרוע בו סינוואר קובע את כללי המשחק ואנחנו רוקדים לצלילי חליל הזעם שלו.
"אצל העולם השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם", כתב רבי נחמן מברסלב (שיחות הר"ן, כו), "אבל בעיניי יש בשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר".
בסיפור "פוּנֶס הזַכְרָן", של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, מתואר כיצד היה פונס "מבחין בכל גבעול, צרור וגרגר שיש באשכול ענבים אחד. הוא זכר את צורתם של העננים בשחר יום שלושים באפריל 1882, ויכול היה להשוותם בדמיונו עם פיתולי מסגרת הקישוט על כריכת ספר שאותו ראה פעם אחת בלבד". אבל כמו במיתוס של מידאס, "מגע הזהב" של הזיכרון הפך את פונס למשותק. הוא זוכר הכול, ולכן לא יכול לעשות כלום.
יום הזיכרון השנה יהיה כואב במיוחד. שורות שורות מוטלים מתינו הטריים בהר הרצל בירושלים ובשלל בתי עלמין ברחבי הארץ, ואין בית שלא מכיר את אחד הנופלים. לצד החובה להעניק כבוד למי שמסרו הכול והצטרפו למגש הכסף שעליו נבנית מדינת היהודים, אנחנו חייבים לזכור שהמלחמה לא נגמרה, ואנחנו חייבים לגייס את כל המשאבים שלנו כדי לסיים אותה בניצחון. אי אפשר לעשות את זה במצב של טראומה מתמשכת, ולכן צריך להרפות קצת מן הזיכרון. "הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה", כתב משורר תהילים. אולי אפשר לקרוא את הפסוק הזה כך: כדי לחולל פלאות ולגלות צדק בעולם הזה אנחנו זקוקים גם לקצת נְשִׁיָּה, שכחה.
