"אנחנו נציגי צה"ל, בנך נהרג בקרב". דממה. ואז פרץ רגשות

הבוקר של 11 באוקטובר הגיע אחרי יממה עמוסה באירועים קשים. הנה חלק מהרשימה: נדרשתי למסור לְמשפחה הודעה על כך שיקירה "אולי נחטף, אולי נרצח", ולהתמודד עם הצורך לתווך את המצב המעורפל להורים ולאחים ברגע הקשה בחייהם; תיאמתי הלוויה של לוחם שזוהה ארבעה ימים אחרי שנרצח בטבח; ביקרתי בביתה של משפחה נוספת שכבר קיבלה את הבשורה המרה אבל עדיין לא היה ברור מתי ייקבע מועד הלוויה. ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר עד כמה המצב מורכב, ולהתנצל שרק אחרי יומיים אנחנו חוזרים לסגור את הפרטים כי יש הרבה הרוגים ומעט מידע.

אחרי לילה דל בשינה קיבלתי את המשימות שלי לאותו יום: להגיע לבית עלמין ולשמש כוח עזר לצוות שאמור לקבור רבש"ץ שנרצח בעוטף אבל ייקבר רחוק מהבית, בקיבוץ בשרון.

שיחות הטלפון באותו בוקר לא נתנו מנוח. החמ"ל דרש תשובות, צוות הטיפול באחת המשפחות ביקש להבין איפה עומדת ההודעה, מנהל האירוע ניסה לעשות סדר בערימת התיקים שהצטברה, במרכז השליטה ניסו לבדוק אם אני זמין לצאת להודעת נפגעים נוספת, ולצד כל אלה ישנה גם המשפחה הפרטית והעבודה בעיתון ובערוץ ככתב צבאי. באותה נקודת זמן הרגשתי שאין לי יותר אוויר.

הייתי בטוח שאני כול־יכול. חשבתי שבתשע־עשרה שנות שירות כקצין נפגעים כבר ראיתי הכול. אבל לפתע הבנתי שלא ראיתי כלום. באותו בוקר של היום הרביעי למלחמה התקשרתי לאחת הקצינות ביחידה בניסיון להבין מה קורה. ״יש לנו יום עם יותר מעשר הודעות, אני צריכה אותך״, היא ענתה. עליתי על מדים, הודעתי לעיתון ולערוץ שלא יבנו עליי היום, הכנתי לעצמי קפה אחרון וחיפשתי כמה דקות לסדר את המחשבות.

אחרי שסיימתי את הקפה אמרתי לאשתי: ״אני יוצא, יש המון הודעות״. נירית, שאת כל השירות הצבאי שלה העבירה במערך הנפגעים, לא גויסה באותו בוקר. כקצינה משוחררת בדרגת סא"ל שטרם שובצה לתפקיד, היא קיבלה עוד ועוד שיחות. כולם שואלים אם היא יכולה להגיע. ״אני יכולה, רק צריכה לסדר פה קצת ולהחליט לאן״, ענתה שוב ושוב. בעיקר היא רצתה לראות שאני בסדר ושלילדים יש סידור, לפני שנשאבה ליותר מ־150 ימי מילואים.

היא שאלה אותי אם אני בסדר, וכשעניתי ״כן״ היא התבוננה בי במבט של חוסר אמון. אחרי שנים רבות בפיקוד על מודיעי נפגעים, היא כבר יודעת לזהות מי כשיר ומי לא. ובכל זאת, מסתבר שבמשפחה זה אחרת. רק אחרי כמה ימים היא אמרה לי: ״ראיתי שאתה לא כשיר אבל לא ידעתי איך להגיד לך. לכל הקצינים שלי ביחידה הייתי יודעת בדיוק מה להגיד, מולך לא יצאו לי המילים״.

חרדה בדרך למעלית

הדלת בבית שלנו היא חשמלית, ונפתחת בלחיצת כפתור. אני מנסה לפתוח את הדלת, ללא הצלחה. ניסיון נוסף לא עובד. בניסיון השלישי הדלת נפתחת, ואז מגיעה שיחת טלפון. שוב החמ״ל, שוב שאלות, ואני יודע שאם אני ממשיך לצאת, אין קליטה ליד המעלית. אני עומד על סף הדלת ומנסה לענות. מזהה שיחה ממתינה מחמ״ל נוסף. מסיים שיחה אחת וחוזר לאחרת. בין הניסיון לענות לכולם ולהגיע למעלית, הדופק עולה, האוויר נגמר. אני לא מצליח לצאת. מרגיש כמו בהתקף חרדה. הגוף משותק.

מה אני עושה? ריבי, זה הפתרון. ריבי היא אשת החוסן של היחידה, אחת מכמה אנשי חוסן מופלאים שלא זזים מאיתנו לרגע. ערב קודם לכן היא סיכמה איתי יממה קשה, מלאה במשימות. ישבנו בחדר שלה, פרקתי באוזניה את אתגרי היום. היא רצתה לבדוק אם אני בסדר. איך אדע אם אני לא בסדר, שאלתי. ״כשתרגיש שאתה צריך אוויר, שאתה קצר רוח, שהכול נסגר עליך – זה הרגע שאתה צריך לעצור״. מה לעצור, אני שואל את עצמי. עברו רק ארבעה ימים, יש עוד רשימה של מאות הרוגים שאף אחד לא יודע להגיד כמה מהם חיילים, וכל זה כשהמלחמה בפועל עוד לא התחילה. ככתב צבאי אני יודע לאן זה הולך. הפעם אף אחד לא יוכל לעצור את צה״ל מלתמרן בעזה ולהחריב כל מטר בה. וכן, למלחמה הזו יהיו תוצאות קשות.

את הדלת פתחה אמא של חייל שנפל. בבית הייתה גם האחות. ואז הגיע הרגע: "אנחנו נציגי צה"ל. בנך נהרג בקרב ברצועת עזה". דממה. ואז פרץ רגשות. והמבט בעיניים מכוון אליי

ריבי ואני זה סיפור בהמשכים. כשנפגשנו לראשונה, לפני כמה שנים, אני בעיקר התנגדתי לה. מי היא שתלמד אותי את העבודה? היא עשתה פעם הודעה? היו לנו כמה מפגשים, בעיקר בסימולציות ותחקירים, שבהם התפוצצתי מולה. אבל אי־אז בקורס מודיעים בכיר, שבו לימדו אותנו את "תורת הלחימה" של מפקד במערך הזה, הבנתי לפתע כמה דברים. באמצע הקורס התקשרתי לריבי והתנצלתי. אמרתי לה שאני מבין היום דברים שלא הבנתי בעבר. באותו יום של 11 באוקטובר, בדרך לעוד הלוויה, ועם הבנה שמצפות לי עוד הודעות בהמשך היום, הכתובת לחרדה שלי הייתה ריבי. ״בהמשך לשיחה אמש", כתבתי לה, "אני לא מצליח לצאת מהבית, אני בקריסה״.

הרגע הזה שבו ריבי בלמה את היציאה שלי מהבית והתחילה לאסוף אותי, היה הרגע שבו התחלתי להילחם. התגייסתי למילואים ב־8 באוקטובר. בבוקר שמחת תורה התקשרו מחמ"ל הנפגעים ואמרו: אנחנו עוד לא מאורגנים, יש פה המון מודיעים, תבוא מחר. בפועל, 11 באוקטובר היה היום הראשון שלי במילואים. מכאן ואילך, במקביל לליווי הטיפולי המסור של ריבי, סגרתי 130 ימים רצוף, עם הודעות בבתים, הלוויות, הודעות על פצועים, דיווחים ברדיו ובעיתון, ואפילו שיבוץ יומי בעמדת הפרשן המרכזי במהדורה בערוץ 14. את מה שלא הצלחתי לעשות בימים הראשונים, הצלחנו ביחידה במשך יותר מארבעה חודשים.

להיות מודיע נפגעים זה קודם כול משימה צבאית. אחר כך זו שליחות שמבוססת על תפקיד שמישהו צריך לבצע. מתחילים ברצון, ממשיכים בהתגייסות, בהכשרה, בטבילת האש הראשונה ובהבנה אם אתה בכלל בנוי לתפקיד הזה. לאט לאט, עם השנים ולצערנו הנפגעים, לומדים את התפקיד טוב יותר. בניגוד ליחידה מתמרנת, אצלנו מתחקרים מיד לאחר ההודעה, ממשיכים לתחקר אחרי ההלוויה והשבעה, ותמיד דואגים לחוסן. חוסן הוא המרכיב העיקרי להצלחה בתפקיד. כי בלי החוסן, אתם יודעים, אין אוויר בריאות.

מבטה של אימא

אני לא סופר הודעות, לא סופר בתים ולא זוכר משפחות. הניתוק הוא חלק מהתו״ל. יש לי חברים ביחידה שכן סופרים וגם זוכרים. בתפקיד הזה לא שופטים אף אחד, כל אחד לוקח את זה אחרת. הגעתי ליחידה בשנת 2005. במשך 19 שנים הייתי מספר שתיים בצוות. כל חוליה מורכבת משלושה קצינים: מספר שלוש הוא בעל הוותק הנמוך ביותר. הוא בעיקר לומד, ממונה על איתור הבית ומסייע בכל מה שנדרש. 2 הוא הסגן, זה שצמוד למספר 1; זה שמתעד, מעדכן את החמ״ל, ואם צריך הוא הופך במהלך ההודעה למספר 1. מספר 1 הוא המודיע. כזה אני היום, זה שמפקד על הצוות, מקבל את ההחלטות בשטח, דופק על הדלת, מבשר את ההודעה ומנהל את האירוע בתוך בית המשפחה. רוב השירות שלי ביחידה הייתי מספר 2, והייתי טוב בזה. הכי נוח להיות מספר 2; האחריות לא כבדה מדי, אתה בעיקר עזר כנגדו של 1. ואם 1 הוא מודיע חזק, אז אתה בצוות מנצח.

שנה לפני המלחמה התקשרה סער, המפקדת. ״אני מוציאה אותך למספר 1״, אמרה. ״לא תודה, אני 2 מעולה״, ניסיתי להתחמק. ״אני יודעת, בגלל זה אני צריכה לקדם אותך״. ״אבל אני לא רוצה״, המשכתי. ״אני יודעת, אבל אני צריכה אותך. תצא, תעבור את הקורס, אחר כך נדבר״. ביום הראשון של הקורס אמרתי לעצמי: אני לא אהיה מספר 1. אני לא רוצה, אני לא מתאים. במהלך הלמידה, שהייתה אחת החוויות המרתקות בחיי, הבנתי שהגיע הזמן להתקדם. ובכל זאת, קיוויתי שסער תשכח שיצאתי לקורס, שלא יהיו הודעות. בחפיפה אמרתי לעצמי שבהודעת אמת יצאו איתי אלישיב או זיו, חבריי לצוות, ואני אדע איפה אני.

ואז הגיע 7 באוקטובר. אלישיב היה עמוס, וכך גם זיו. אין חפיפה, יש משימה, ולא באמת שאלו אותי; וגם אם היו שואלים לא הייתי עונה אחרת: אני מוכן למשימה. בפעם הראשונה שהקפיצו אותי יצאתי רק עם מספר 2. בגלל ריבוי החללים היינו חייבים להקטין את הצוותים. מספר 2 שלי היה עמית דלל. לא הכרנו לפני. בשקט המופלא שלו יצאנו למשימת האיתור. בתוך פחות משעה דפקנו על דלת המשפחה. הרגעים הללו מול הדלת, בפעם הראשונה כמספר 1, היו בעבורי משמעותיים ביותר. שמתי בצד את החששות והדאגות, והתרכזתי במשימה.

את הדלת פתחה אימו של החייל שנפל. בבית הייתה גם אחות שצעירה ממנו בשנה. אספתי אותן בסלון, ביררתי אם יש עוד מישהו בבית, ואז מגיע הרגע: ״אנו נציגי צבא ההגנה לישראל. בנך נהרג בקרב ברצועת עזה. אנחנו כאן כדי ללוות אתכם בשעות הקשות״. דממה בבית, ואז פרץ רגשות. אחרי ההקשבה וההפנמה הראשונית מגיע מטר של שאלות. אנחנו מוכנים, ונצמדים לנוהל. בדיוק לרגע הזה התאמַנו כל כך הרבה שנים באינספור סימולציות. את הרגע הזה חוויתי עשרות פעמים כמספר 2. אבל הפעם אני לא זה שמביט מהצד. המבט בעיניים מכוון אלי, חודר לתוך עיניי. והמבט הזה של אימא שבורה קשה במיוחד. ואני בחצי הדרך, יש עוד אבא ואחות צעירה יותר. האחות בהלם, לא מגיבה. האם מנסה בעיקר לאסוף את עצמה. אני כאן כדי ללוות, לתמוך.

זו הייתה ההודעה הראשונה. אחריה באו עוד ועוד ועוד. בשלב מסוים הוכשרתי להודיע על פצועים בתו״ל חדש ומאתגר, ואז ללוות את המשפחות לבתי החולים. היו גם אירועים מורכבים יותר, והלוויות קשות מאוד. במשך 19 שנים אתה אוסף כל כך הרבה רגעים. אני זוכר רגעים, פנים ושמות פחות. הניתוק הזה, אומרים לנו תמיד, נועד לשמור עליכם. ואני נשמר.

אחים לנשק

ב־130 ימי המילואים אמרתי לעצמי שוב ושוב: זהו, אני משתחרר. אבל הצורך והשליחות גברו על הכול. עמית ואני הפכנו לחברים. הוא כבר לא רק מספר 2, הוא המנטור שלי לבינה מלאכותית, יועץ־על וחבר טוב. כמוהו יש עוד קצינים רבים, שרק את חלקם הקטן פגשתי. עד המלחמה היינו מצוּותים בעיקר בקבוצות מוכרות, במלחמה הכול התערבב וזה דווקא עשה לנו טוב.

נירית הצטרפה ליחידה והפכה למפקדת, גם שלי. יש ביחידה כמה זוגות נשואים; אין לי מושג איך זה קרה, אבל יש בכך קסם מיוחד. זה הופך אותנו ליותר משפחה. אנחנו עשרות משרתים – הפוכים בגישות ובדעות, שונים זה מזה מקצה לקצה; קצינים וקצינות שהיו בעד ונגד נושאים שונים, אבל תמיד הצלחנו לנהל שיחות עומק מרתקות. התחלנו כצוותים וסיימנו כקבוצה. זה אולי הניצחון הקטן שלנו, זירת שרון של מערך הנפגעים, בחדר הדיונים של בית־ליד עם מעדני אבי ועם שימי ומוטי ואלחי שתמיד דאגו; יורם וחגית ונירית ורוחמה וסער וינון שפיקדו; ראובן, אלי, ליאור, אריאל, אשר וגלית שניהלו; פזית וטיראן וטל ואלון שתמיד ידע לשמור עליי מרחוק; והמודיעים גלבוע, הדר, בני הזוג אריק ואינה, מעיין, עידו, שחר ועוד רבים ומעולים שיצאו להודעות, שפיקדו על הלוויות, שהיו האחים האמיתיים שלי לנשק.

הם היו איתנו בשבתות וחגים, השתתפו בעלייה לתורה של בני יובל, והשיגו לי אנטיביוטיקה כשהשיניים כאבו. הגענו זרים והפכנו למשפחה. אפילו חנן בן־ארי בא לתת הופעה. ראינו הלוויות קטנות והתכנסויות ענק בבתי עלמין. ראינו משפחות מתפרקות ומתחברות. הזדמן לי להיכנס במלחמה הזו לעזה ככתב כמה פעמים וראיתי את צה״ל לאורכו ולרוחבו, אבל לא ראיתי מארג כזה של אנשים מופלאים כמו קציני הנפגעים.

לאורך המלחמה הבאתי כאן לא מעט סיפורים, אבל את הסיפור של היחידה שלי, של התפקיד שלי במלחמה, לא סיפרתי. את הטור האחרון שלי במקור ראשון, בדרך לתפקיד הבא, אני מבקש לסיים בתפילה. בראש ובראשונה, שהתפקיד שלנו במערך הנפגעים יהיה מצומצם, אפילו אפסי. ועד שזה יקרה במהרה בימינו, שנזכור שהשירות יחד הוא זכות גדולה ולא רק חובה או התנדבות. שצה״ל יש רק אחד, כמו מדינה, כמו משפחה, אין לנו אופציה אחרת. ואם אנחנו יכולים לתת משהו לצבא, לחברה, למדינה – שנזכה לתת אותו באהבה. קורות החיים שלי מכילות הרבה תחנות שעברתי בדרך, באחת מהן אני גאה במיוחד: רב־סרן במיל׳, מודיע במערך הנפגעים של צבא ההגנה לישראל.