בגיליון "דבר" מ־12 ביוני 1967, יומיים אחרי תום מלחמת ששת הימים, הופיעה בפעם הראשונה התייחסות רשמית לנופלים במלחמה. במלבן קטנטן בעמוד השער, מתחת לכותרות הראשיות ("נאצר הדיח את כל ראשי הצבא המצרי", "מועצת הביטחון שוב כונסה") דווח על "אבידותינו – סיכום אבידות צה"ל במערכה נגד מצרים ירדן וסוריה פורסם אתמול רשמית על ידי דובר צה"ל". קוראי היומון הנפוץ התבשרו לראשונה על 679 הרוגים ו־2,563 פצועים. "בשידור החדשות אמש בשעה 11 נמסרה ההודעה על סיכום האבידות ואחריה נוגנה הסימפוניה 'ארואיקה' לבטהובן", הוסיף כותב הידיעה.
שטח מעט גדול יותר הוקדש למודעה ממלכתית: "צבא הגנה לישראל מרכין את דגלו ביגון ובגאווה לזכר לוחמיו ומפקדיו אשר חירפו את נפשם במלחמה ואשר נפלו בהגנת ישראל… למשפחות השכולות תנחומי האחים לנשק". וזה הכול. שמות הנופלים, סיפוריהם, דברי הספד – נעדרו מהעיתון. כמה ימים קודם לכן, בעיצומה של המלחמה, נכתב מאמר מערכת על "הקורבן הקטן שנדרש". רק בסוף הגיליון, שלושה עמודים של מודעות־אבל העניקו לשכול שם, משפחה וממד אישי כלשהו. גם ערב יום הזיכרון תשכ"ח, עיתון השלטון דאז לא הקדיש מילה לסיפורי נופלים, וההכנות למצעד צה"ל לרגל 20 שנות עצמאות תפסו את מרב הנדל"ן העיתונאי.
הרבה מים זרמו מאז בתעלת סואץ, המון דם זרם במזרח התיכון, ותרבות השכול הישראלית השתנתה מקצה לקצה. ראשית, כשמדשדשים או מפסידים, קשה יותר. לא צריך ללכת עד 73'; כבר במלחמת ההתשה, ב־69', טען אריאל שרון, אז אלוף פיקוד הדרום, בדיון מטכ"ל ש"אנשים מוכנים לקבל אבדות במלחמה שיש בה הישגים, אבל האבדות כתוצאה מהחזקת המצב הקיים… משמעות האבדות מסוג זה תהיה קשה ביותר". אבל זהו בעיקר סיפור של שינוי תרבותי. נסו לדמיין איך היו נראים היום העיתונים אם לצה"ל היו למעלה ממאה הרוגים ביום, אפילו אם המלחמה הייתה מוצלחת כמו ששת הימים.
האתוס הישראלי של "משפחת השכול" הוא אחד המרכיבים החזקים בתרבות שלנו, לא רק בימי מלחמה. אנחנו זוכרים את מתינו, מספרים את סיפוריהם, מלחינים את שיריהם, ומוקירים את משפחותיהם. כאמור, זה לא היה כך בעבר. או לפחות, במינונים אחרים לגמרי. פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא־חברה, מכנה את התופעה התרבותית הזאת "תסמונת הרגישות לחללים".
כשמנסים להתחקות אחר שורשיה מגיעים בדרך כלל למלחמת לבנון הראשונה, ב־1982. עד אז, כתב לוי, "מותם של חיילים נתפס כהכרח, חלק מ'מגש הכסף' שעליו ניתנה עצמאות המדינה. שיח השכול ההגמוני התאפיין אז בהשלמת המשפחות השכולות עם אסונן. המדינה העניקה להן כבוד ויוקרה והפכה את הנופלים לסמלי הנצחה לאומיים, ובתמורה לכך קיבלו המשפחות את קורבנן בהשלמה".
אומנם מלחמת יום הכיפורים חוללה רעידת אדמה ביחס לאמון בצבא ולזכותן של משפחות שכולות להשמיע את קולן, אבל הסיקור התקשורתי של השכול נשאר לקוני למדי. באסון הנ"ד, לדוגמה, ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שמותיהם של 54 החיילים שנספו בתאונה אווירית הופיעו ברשימה אחת, משותפת, עם תיאור קצר וטכני. לא הופיעו סיפוריהם האישיים של ההרוגים. במלחמת לבנון הראשונה, ככל שהיא התארכה החלו להתפרסם מספרי הנפגעים על בסיס יומי, והתקשורת עסקה בהם יותר ויותר.
לגישתו של פרופ' לוי, אתוס השכול החדש משפיע לא רק על התרבות שלנו, אלא גם ממשית על שדה הקרב. "שני מהלכי הנסיגה החד־צדדית מלבנון, בשנים 1985 ו־2000, שנעשו בהשפעת המחאה על הקרבת החיים בזירה זו, היו ביטוי מובהק לשינוי בשיח השכול ולהשפעתו על פריסת צה"ל".
המלחמה הפוסט־הרואית
רגישות לנופלים איננה תופעה ישראלית ייחודית. האסטרטג הצבאי היהודי־אמריקני ד"ר אדוארד לוטוואק תיאר את ארצות־הברית ב־1995 כ"אומה חסרת סובלנות לנפגעים". במאמר שכינה "המלחמה הפוסט־הרואית" הוא טוען שהחוק הראשון של המלחמה החדשה קובע ש"משפחות החיילים, כלי התקשורת, ובסופו של דבר גם הממשלות אינם מוכנים לקבל אבדות בנפש – ולו גם מעטות – כתוצאה מלחימה". נקודת המפנה של האמריקנים הייתה מלחמת וייטנאם. קיסינג'ר התלונן בזמנו ש"אמריקה כיום לא מוכנה לספוג נפגעים כלשהם. וייטנאם ייצרה גישה חדשה לגמרי".
לפי מאמר שפרסמו ד"ר ציפי ישראלי ופרופ' אלישבע רוסמן, "סוגיית הנפגעים החלה לתפוס מקום מרכזי על סדר היום הציבורי, הפוליטי־צבאי והתקשורתי בעולם הדמוקרטי־מערבי בעיקר משנות התשעים של המאה העשרים. השינוי שחל ביחס למוות הצבאי הביא להגברת הרגישות לנפגעים והוא מוצג גם כ'פחד מחללים' (casualty phobia)". בקיצור, זה לא רק אנחנו. ובכל זאת, פרופ' לוי טוען שבישראל הרגישות לנפגעים גבוהה באופן יוצא דופן לעומת דמוקרטיות מערביות אחרות; רק ארה"ב בתקופות מסוימות השתוותה לנו. כולם רגישים מול ארון קבורה של לוחמים צעירים, אבל ישראלים רגישים יותר.
כידוע, זו גם אחת הרגליים ב"תיאוריית קורי העכביש" של חסן נסראללה, שכבר הפכה לקלישאה שחוקה בתיאור החברה הישראלית בעיני אויביה. בנאומו המפורסם של מנהיג חיזבאללה יום לאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000, פנה נסראללה לציבור הפלסטיני: "באפשרותכם לאלץ ולכפות על הפולשים הציונים לחזור אל המקומות שמהם הם באו. תנו לפלאשה ללכת לאתיופיה, וליהודים הרוסים לחזור לרוסיה… התנגדות כנה ורצינית יכולה לעורר מחדש את השחר והחופש. האחים שלנו הפלסטינים האהובים, אני אומר לכם: ישראל הזו, שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי המלחמה החזקים ביותר באזור, היא למעשה חלשה יותר מרשת קורי עכביש".
פרשניו של נסראללה הסבירו שהחולשה בעיניו נעוצה ב"פינוק המערבי" שהחברה הישראלית לוקה בו. רגישותה לנופלים ועייפותה ממלחמות מאפשרות לאויביה למרר את חייה למרות נחיתותם הצבאית, מה שיביא לבריחה המונית של יהודים מישראל. העובדה שהציבור הישראלי כואב את נופליו ומקדש את החיים, נתפסת כחיסרון אצל מי שמקדשים את פולחן המוות.
משה תמיר, שהקים את יחידת אגוז והוביל אותה ברצועת הביטחון, כותב בספרו ש"במלחמה בלבנון, על אף שמעולם לא נאמרו הדברים במפורש, חלחלה אט אט בקרב כל רמות הפיקוד ההבנה ששום דבר אינו שקול כנגד נפגעים. הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון השפיע על הצבא וחלחל עד לדרגות הנמוכות ביותר". לפי ד"ר פנינה שוקר, ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, סקרים מראים כיצד במהלך שנות התשעים זנחו רוב הישראלים את תמיכתם בפעולות צבאיות, והעדיפו להתמודד עם הקטיושות לצפון באמצעות הפגזות מהאוויר בלבד.
הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון תיאר שבאינתיפאדה השנייה "החשש מנפגעים הפך למגבלה קשה בהפעלת הכוח של צה"ל"
ולא רק בלבנון. הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון תיאר את האינתיפאדה השנייה כתקופה שבה "החשש מנפגעים הפך למגבלה קשה בהפעלת הכוח של צה"ל". ראש הממשלה דאז אריאל שרון נהג לצטט אמירה של רפול: "עם ישראל מתגייס ולוחם רק כשהערבים כבר בשערי חיפה עם השבריות בין השיניים". עו"ד דובי ויסגלס, הרל"ש הנאמן שלו, טען שמבצע חומת מגן התעכב עד הפיגוע במלון פארק בשל החשש של שרון לצאת למהלך בלי תמיכה לאומית מקיר לקיר. מח"ט הנח"ל דאז, מפקד מבטיח בשם יאיר גולן, העיד ש"הלגיטימציה שלה זכינו מעם ישראל במרץ 2002, לא דומה ללגיטימציה שהייתה באוקטובר 2000. הלחץ הציבורי לפעול הלך וגבר, גם במחיר של נפגעים".
מלחמת לבנון השנייה היא דוגמה נגדית ל"רגישות לנפגעים" שתורגמה לביקורת ציבורית על הממשלה, הפעם מימין. מבחינה צבאית, ועדת וינוגרד קבעה ש"צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים. עם כל הרגישות שיש לייחס לחיי החיילים, והצורך להביא גורם זה בין השיקולים המנחים, קשה לקבל את ההשפעה יוצאת הדופן שהייתה לשיקול זה על ההחלטות של המפקדים הבכירים ושל מקבלי ההחלטות בדרג המדיני".
החיילים בוכים בלילה
הרגישות הזו קשורה לשינויים עמוקים בתפיסה החברתית והתרבותית שלנו. במחצית הראשונה של המאה העשרים לוחמים לא כונו "גיבור של אימא", ולאף אחד מאבותיהם של משחררי ירושלים ב־67' לא הייתה קבוצת ווטסאפ עם עדכונים יומיים של השלישה הגדודית מה קורה עם "הילדים". התפיסות הללו באות לידי ביטוי באופי הסיקור. בשנת 1988 הוצגו לראשונה בתקשורת חיילים בוכים בהלוויות צבאיות. לאחר שנודע על מפקדים בצה"ל שהורו לחייליהם לא לבכות מול המצלמות, התחוללה סערה. ב־2011 כבר שודר בערוץ 10 סרט בשם "בנהלל לא בוכים", שבו ניסתה כתבתנו להבין מדוע המושבניקים השכולים מאופקים באופן כה חריג.
קשה לדעת מהי הביצה ומה התרנגולת, האם התקשורת שינתה את הציבור, או שהיא משקפת תהליכי ליברליזציה שעברו עלינו ממילא. החוקרות ישראלי ורוסמן מצטטות ריאיון עם איש תקשורת בשנות התשעים: "אין ספק שיש לסיקור הלוויות השפעה מצטברת במובן זה של שיקוף תוצאות המלחמה. הטלוויזיה מהווה גורם אנטי־מלחמתי, המחליש את מטרות הצבא״. מנגד, עיתונאים תיארו ניסיון לשלוט במינונים: "באופן תיאורטי צריך היה לשדר את כל הטקסים, אך זה ייצור מצב בלתי נסבל של זילות ודמורליזציה".
בשנת 2014, אחרי ההודעה על שבעת הנופלים בקרב בשג'אעייה במבצע צוק איתן, בחר העורך הראשי דאז של אתר ynet, ערן טיפנברון, לא לשנות את הכותרת הראשית ולמקם את המידע הקשה רק בכותרת השנייה. באתר "העין השביעית" שמו לב שגם שמות הנופלים מגולני ותצלומיהם לא עלו לכותרת הראשית, ושלמעשה מתחילת המבצע לא הוקדשה הכותרת הראשית של אתר החדשות הפופולרי בישראל לשכול. טיפנברון הסביר: "ההיגיון העיתונאי והציבורי בזמן מלחמה מחייב היררכיה עריכתית שמפנה את תשומת לב הקוראים למה שמרכזי – הפעילות הצבאית. אסור לתת לעניינים שברגש לקבוע, לא את דרך ההתנהלות של מדינה ולא את הדרך שבה עורכים תקשורת".
אבל מעבר לדיון התיאורטי ולניסיון המרתק לשחות נגד הזרם התקשורתי בעידן הנוכחי, קשה לאתר השפעה משמעותית של החלטה מסוג זה. זאת בהתחשב בעובדה שהנופלים מילאו את הכותרות הראשיות של וואלה, הארץ, NRG, נענע10, מעריב, מאקו, ישראל היום, דה־מרקר, כלכליסט וגלובס. ב־ynet, הו המהפכה, הם הופיעו בכותרת השנייה.
הרגישות של הגנרלים
איך בדיוק מודדים "רגישות לנופלים"? הרי מטבע הדברים היא משתנה מפעם לפעם; יש מלחמות שבהן הציבור נכון יותר "לשלם מחירים כואבים", ויש מלחמות שפחות. אז איך אפשר בכלל להשוות? למרבה הפלא, חוקרים באקדמיה ניסו לאמוד במדויק את המנגנון של תסמונת הרגישות לנפגעים, ואפילו להשוות אמפירית בין מדינות ומלחמות שונות.
כך למשל, חוקרים מאוניברסיטת דיוק הראו ב־2006 שלא התקיים קו ישיר בין הדעיכה בפופולריות של הנשיא בוש במהלך המלחמה בעיראק ובין העלייה במספרי הנפגעים, שהיו הגדולים ביותר שסבל הצבא האמריקני מאז וייטנאם. מסקנתם – Success Matters: מה שגורם לציבור להיות סובלני יותר לנפגעים הוא אמון שהמלחמה לא רק צודקת אלא גם מוצלחת.
במקרה של הציבור בארה"ב, בשונה מישראל, הוא שולח את בניו כמעט תמיד למלחמות רחוקות שאינן פוגעות בעורף האזרחי ולא "מורגשות" על אדמת אמריקה. הם כמעט תמיד נמצאים ב"מלחמת ברירה", כמו שכינה בגין את מלחמת לבנון הראשונה, כך שהאמונה בצדקת המהלך וביכולת שלו להצליח קריטית למוכנות של הציבור להכיל אבדות בנפש.
בסוף שנות התשעים ערכו החוקרים סקרים שבהם שאלו היפותטית: "כמה חיילים הרוגים לכל היותר תהיה מוכן לספוג כדי לייצב את המשטר בקונגו / למנוע מעיראק נשק גרעיני / להגן על טאיוואן מפלישה של סין". את המשיבים חילקו לשלוש קבוצות: אליטה צבאית (קצינים ולשעברניקים), אליטה אזרחית, והציבור הרחב. התוצאות מהממות. האליטות, ובמיוחד הגנרלים, נקבו במספרים נמוכים פי שניים ושלושה מהאמריקני הממוצע. כלומר, תסמונת הרגישות לנפגעים משפיעה יותר על מקבלי ההחלטות, או הופנמה אצלם ביתר שאת.
בניסיון להתאים את התיאוריה לחברה הישראלית, מציע פרופ' יגיל לוי לבחון מאילו מעמדות חברתיים מגיעים הנפגעים. "לשאול מי הן הקבוצות החברתיות הנושאות בנטל החללים, ועל כן קורבנן עשוי לעודד אותן לפתח תובנות ביקורתיות ביחס להקרבתן ולתרגם תובנות אלו לשיח שכול ביקורתי, וממנו למחאה". זהו המקור למחקריו על אחוז הנופלים מהפריפריה, מיו"ש ומהשכבות החלשות, שבימין הישראלי כל כך אוהבים לצטט.
בשבוע שעבר הציג לוי בידיעות אחרונות את "ספירת הראשים" העדכנית שלו: במלחמת לבנון הראשונה היו 37% מהנופלים "מתנחלים, דתיים, עולים חדשים, נשים, מיעוטים וחילונים ממעמד נמוך". השאר, הרוב, היו חילונים מהמעמד הבינוני ומעלה. במלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן קבוצות המיעוט היו כבר 47% מהנופלים, ובמלחמה הנוכחית שיעורם הגיע ל־58%. לדבריו, "הממצאים מעניקים תוקף לתהליך המתמשך שזיהיתי בעבודתי בעבר: המשך הירידה בתרומה הצבאית של המעמד הבינוני־חילוני לתפקידים החשופים לסיכון חיים גבוה, תהליך המשקף שינוי רחב בהרכב החברתי של הצבא".
אין הכרח להסכים עם התיאוריה האקדמית של לוי, או עם הצורך מעורר הדחייה לסווג סוציולוגית את נופלי צה"ל בהתאם לחלוקות מעמדיות. אבל קשה מאוד להתכחש לדיסוננס שמלווה אותנו במלחמה הזאת: העם הכי רגיש לנפגעים, בטח ובטח לחטופים, הוא גם זה שנלחם את המלחמות הכי קיומיות במערב. אלופי העולם בימי זיכרון, חברה שהביאה לדרגת שלמות את ז'אנר סרטוני השכול, עם שמתמחה היסטורית בשרידות בתנאים איומים – נקרעים בין "לעולם לא עוד" ובין "עכשיו עכשיו עכשיו".
