אומרים שלא הָיִית שם, בשבעה באוקטובר. גם לא ממש בימים ובשבועות הראשונים שאחרי. אומרים שהותקפת בשבעה באוקטובר, גם בימים ובשבועות שאחרי, גם הרבה לפני. בשעת האמת התברר שהפקרת אותנו, ובאותה שעה ממש התברר עד כמה אנחנו הפקרנו אותךְ. אז עכשיו כולם שואלים איך סיכנת אותנו ככה, איך נתת לנו לעמוד לבד על נפשנו; ובעצם שואלים איך אנחנו אפשרנו את זה, איך סיכנו אותךְ?
אז מי את, גברתי המדינה, ומה עבר עלייך השנה? ומי אנחנו שתובעים ממך ונלחמים בשבילך בו זמנית, ובאותם נחישות ולהט ועוצמה? האם את ההורה שלא היה פנוי לשמור עלינו כראוי וזנח אותנו לגורלנו, או שמא את הילד שברגע של היסח דעת הרפינו מהאחיזה בכף ידו, ונתנו לו להסתובב חשוף ומבולבל במשך שעות ארוכות, ככה, לבדו בעולם? האם את בית שקירות הבטון שלו לא מילאו את תפקידם ונמסו תחת אש כבדה, או שאנחנו אלה ששכחנו לנעול את הדלת, לבנות את יסודות הבית חזקים דיים – כצוק איתן, כעופרת יצוקה – כך שיגן עלינו, על המשפחה?
האם את בן המשפחה המושמץ שלנו, זה שאנחנו נדרשים להגן על שמו הטוב בכל רחבי תבל, לעמוד לצידו ולחסום כל מי שמשלח אליו מילה רעה? או אולי אלה אנחנו שגוערים באותו אח קרוב ואהוב ומושמץ; מבקרים אותו בעוקצנות, משסים בו מילים קשות שאינן ממין הנימוס, כאלה שנהוג לומר רק ברגעי רתיחה שבתוך חוג המשפחה?
מי את, מדינה שלנו, מדינה שלי? מה היית בשבילנו, ומעתה – מה תהיי? האם את המבוגר האחראי שלא ידע לפדות את שטר האחריות שנחתם בכל פעם ששרנו לך התקווה, בכל חודש שבו הפרשנו עבורך מיסים? ואולי אנחנו הפרנו את הברית, ביזינו את ספר התנ"ך שעליו הנחנו ידינו כשהכרזנו – במדים או בעניבות הכנסת – את ה"אני נשבע"?
אז מי את, גברתי המדינה? האם את ההורה שלא היה פנוי לשמור עלינו כראוי וזנח אותנו לגורלנו, או שמא הילד שבהיסח דעת הרפינו מהאחיזה בכף ידו, ונתנו לו להסתובב לבדו בעולם?
מזווית אחת את נראית כמו זקנה נרגנת שהתעללה בנו בילדות, קיצצה לנו כנפיים בנערות, ועכשיו עוד מעיזה להתלונן כשלאף אחד אין חשק לארגן לה מסיבת יום הולדת. מהזווית האחרת, קמטי פנייך הכחושים כמו מזמינים לטיפה, כתפך השמוטה כמהה כל כך לנגיעה אחת רכה. הלב הדואב יוצא אלייך כמו אל בת משפחה קשת יום, מוכת גורל. כזו שאם רק מקשיבים לסיפור שלה, מיד סולחים לה על הכול, מבינים הכול, מחבקים בחמלה. אנחנו הרי מכירים את הגיבנת הזאת שצמחה לך. ראינו אותה הולכת ומתעצבת – טראומה אחרי טראומה, משא כבד שכל מי שעבר לידך הניח על שכמך, שכבה על גבי שכבה. והנה עוד אחת שנוספה לך רק לאחרונה. ובטח, כמובן, אמאל'ה קטנה. מן הראוי שנחגוג לך יום הולדת! יותר מאי פעם, יותר מבכל שנה! ברגישות הנחוצה, בחבישת פצעים, ובמאבק להחלמה ולריפוי, להשבת האיברים שנכרתו ממך, אלה שאין להם תחליף ולא פרוטזה שתכהה את כאב הנשמה.
אבל רגע, עצרי. אוי, האיברים האלה. הם הרי ממשיכים לצרוב בעצבי הגוף, שורפים את הנשמה. ואיך נשיר את שירת חירותנו כשאחינו ואחיותינו שדודים מתחת לאדמה?
את בטח מבינה, אנחנו עדיין כועסים מאוד. על ההתנהלות ועל המצב ועל המבוי הסתום, ועל הבחירות האיומות של אלה ושל אחרים, ועל הריב והמדון ועל האחווה המבלבלת, ועל הלב העולה על גדותיו מרוב זעם ואהבה. על המחדל ועל הקונספציה שלך ושלנו, של מדינה שלמה שעוד לא הבנו בכלל מי היא, ומי אנחנו בתוך כל הבלגן הזה של עצמאות וחירות וקוממיות והתרסקות וקימה מחדש כי חייבים, והעייפות והחיוך והדמעה. לא, יקירתי, אנחנו לא באמת יודעים להגיד מי את ומי אנחנו. לא מצליחים לשרטט את הקו העדין הזה שיכול לחלק – או אולי להפריד – בינך ובינינו, בין הפרטים לגוש המתגבש לכדי אומה; קו עדין שיעזור לנו להסביר לעצמנו אם אנחנו כועסים על ישות שעומדת מנגד, או אולי על בבואת דמותנו שלנו הנשקפת מן המראה.
אנחנו נמצא את הדרך לאסוף את עצמנו ולחגוג לך ולנו יום הולדת גם השנה. בכל זאת, את הרי חתיכת נס, אין מה לומר. ואולי עכשיו אנחנו גם מבינים ומרגישים ויודעים את זה יותר מתמיד. אז נחגוג את הולדתך ואת היותך, גברתי המדינה. בצניעות המתבקשת, אבל בתודה. אולי לא נצליח להוציא מפינו הפעם את המילים "יום הולדת שמח". אולי נזדקק לסיומת השגורה בפינו בתקופה האחרונה על כל איחול וכל ברכה, את כבר מכירה את זה: שיהיה חג שמח "עד כמה שאפשר". או שמא פשוט נאמר לך שלמרות הכול, ובגלל הכול, תודה שנולדת. תודה שאת עדיין כאן. תודה, גברתי המדינה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
