החוזה הזה בין המדינה לאזרחים שלה – זה שכולם אומרים שהוא הופר – מישהו יכול להעביר לי אותו? לאחרונה אני חי בתחושה נוראית; כאילו קבוצת ואטסאפ שוקקת נדמה פתאום, והדבר היחיד שאתה חושב הוא שכולם ממשיכים לכתוב בקבוצה נפרדת בלעדיך. כך גם לגבי החוזה. אני שומע כל כך הרבה פעמים את הביטוי "הופר החוזה בין המדינה לאזרחיה", ואני מרגיש שכולם קיבלו אותו בשני העתקים ורק אצלי השליח דפק פעם וחצי בדלת והחזיר לשולח.
ובאמת, מה שהיה חסר לנו בחיים כדי לתאר יחסים בין אזרחים למדינה הוא מונח מעולם המשפט? במקום שפעם דיברו ציונות וערכים, היום מדברים על מושגים כמו הלכת אפרופים?
שלא תטעו, אם יש חוזה כזה שמסתובב איפשהו אשמח באמת לראות אותו. בלי שמץ של מושג במשפטים אני מוכן להתערב שיש שם לפחות 300 סעיפים שהמדינה "הפרה". ב־7 באוקטובר למשל נדמה לי שהמדינה, על כל גופיה, הפרה חוזה באופן ששום עורך דין, טוב ככל שיהיה, לא יוכל להגן עליה. אבל בשיח הפסידו־משפטי הזה, לנו האזרחים מאוד נוח לדקדק בכל חצי אות שלא קוימה, אבל לשכוח שבחוזה יש שני צדדים, וכבר שנים חלקנו מתנהגים כאילו מעולם לא חתמנו עליו.
כשחזרתי מהודו רציתי מאוד לעבור לתל־אביב. נסעתי עם יובל, שטייל איתי במזרח, ליום מרוכז של סיבוב בדירות לא משהו ברחבי העיר. היה נורא. דירות מעופשות, מרתפים, שכנים עם חיות בר ועוד. בסוף הגענו לאיזו דירה בפינת הרצל־פלורנטין, והתאהבנו מיד. המחיר היה נוח, 550 דולר לדירת שישה חדרים לא צבועה מבפנים בקומה 3 בלי מעלית וטיח. בעלת הבית הביאה לנו חוזה, ורצנו איתו מיד לאבא של יובל. הוא אמר שהחוזה בסדר, רק ביקש מאיתנו לברר לגבי הסעיף של הדואר.
הבעיה היא לא באירוע אסוני כזה או אחר; הבעיה היא האינסטינקט – בקורונה, אחרי כל מערכת בחירות, בכל פעם. הפרת החוזה האמיתית היא כשהאינסטינקט של האזרחים, בזמן שפורצת שרפה בבית, הוא לא לרוץ לכבות אותה אלא לבדוק אם יש סעיף פיצוי על שרפות בנספח ג'
מתברר שבעמוד השני הסתתר סעיף שבו התחייבנו לשמור על כל פריט דואר שממוען לבעלת הדירה. לא שהיה אכפת לנו לאסוף בשבילה את הדואר, אבל היא לקחה את זה ברצינות. אני לא יודע למה לא העבירה את כתובת הדואר שלה לדירת מגוריה – לדעתי ענייני מיסים או פשע מאורגן – אבל היא הייתה מגיעה בכל שבוע לאסוף אותו. מדי פעם לא הייתה יכולה להגיע, ואז הייתה מתקשרת אליי או אל יובל שנגיד לה מה הגיע. פעם אחת זרקתי בטעות ערימת מכתבים שהיא לא הספיקה לאסוף במשך שבועיים.
למזלי היא אהבה אותנו ולא לקחה את זה קשה כמו שתיארתי לעצמי, אבל היא גם טרחה לציין במבט מאוכזב, כשהגיעה לבקר, שמדובר בהפרת חוזה. יכולתי להגיד לה שגם היא הפרה את החוזה כי שילמתי על התיקון של הדוד, אבל לא התווכחתי. סתם הרגשתי רע. לא כי הפרתי חוזה, אלא כי ממש אהבתי את הדירה.
אולי זאת הבעיה: רוב מי שעסוקים כל היום בניתוח חוזי של היחסים שלהם עם המולדת כבר שנים לא ממש מתים על הדירה. יש להם דעה מעוגנת על הכול: על ועד הבית הכושל בדגש על היו"ר, על השומר בכניסה, על כיווני האוויר, על הריצוף, על מספר השקעים, על איכות השכנים. בסוף־בסוף, ברור שמרוב שהם עסוקים בפלפולי סעיפים הם כבר מזמן לא נזרקו על הספה בסלון, הסתכלו מסביב, ואמרו לעצמם: הכי טוב בבית.
קל להאשים את 7 באוקטובר. הוא הפרה חמורה הרבה יותר מזריקת דואר. אבל אם נודה על האמת, הבעיה היא לא באירוע אסוני כזה או אחר; הבעיה היא האינסטינקט, זה קרה בקורונה, זה קרה אחרי כל מערכת בחירות בשנים האחרונות, זה קורה בכל פעם. הפרת החוזה האמיתית של אזרחים למדינה שלהם היא כשהאינסטינקט שלהם, בזמן שפורצת שרפה בבית, הוא לא לרוץ לכבות אותה אלא למהר לבדוק אם יש סעיף פיצוי על שרפות בנספח ג'.
גם אנחנו האזרחים מפרים את החוזה פה לא מעט, מסתובבים כל היום ומטנפים על הבית כאילו יש סעיף בחוזה שמכריח אותנו לגור כאן. יש פה אנשים שמתגעגעים לבניין המשותף שהיה כאן פעם, למרות שהדבר היחיד שבאמת השתנה הוא שפתאום גם לשכנים אחרים יש עורך דין וגם הם רוצים להשפיע קצת על התנהלות ועד הבית. ועם כל הכבוד, החוזה שלנו הוא לא הראשון שנחתם פה. הבניין הזה שלנו, גרו בו רבים לפנינו, בתקופות שהבניין נראה הרבה פחות טוב, כאילו הוא מתמוטט בעוד רגע. וכולם התלוננו, כי בכל זאת יהודים, אבל גם הייתה תחושה חזקה באוויר של "אין לנו בניין אחר".
ביקרתי השבוע בפייסבוק אחרי תקופה, וראיתי פרסומת של איזו חברה שהחליטה להוציא מוצר של שניצל בצורת ארץ ישראל, בעקבות הטרנד הנודע. מצחיק, חמוד, כיפי, אחלה פרסום. אבל בתגובות גיליתי המון אנשים שממש לא מרוצים. אבל ממש. כמה טינופים, שנאה, איומים בהחרמות של המותג ועוד. רוב מתעבי השניצל, אני משער, הם כאלה שמרגישים שהחוזה איתם הופר; אבל אם הם מצליחים לכעוס על שניצל, שום חוזה לא יעזור.
ובכל זאת אסיים אופטימי. כמו שכתבתי בפסח אומר שהשנה, עם כל הסלע על הלב, אחגוג את יום העצמאות באופן אמיתי מאי פעם. כמו שבפסח הערכתי את החירות יותר מתמיד, בעצמאות אעמיק יותר מתמיד: אספר לילדים שלי שוב על סבתא יולה שנלחמה פה על המדינה; על סבא משה שרכוש משפחתו נלקח בגרמניה רגע לפני השואה והוא ברח משם עד שהגיע לכאן; על סבא שמואל ששתק ולא סיפר כלום על השואה אך הקים את המקומון הראשון בארץ, עד שהמדינה הכריעה אותו וסידרה לו שבץ בגיל צעיר יחסית; ועל איך בסוף, למרות כל מה שעברו, אף אחד מהם לא ביקש לראות את החוזה.
אופף אותנו טרנד של "בואו נבטל את פורים או פסח או שמחת תורה או יום העצמאות". אז אני מבקש לא לראות את החוזה. יש מה לתקן בו, יש מה לשפר בו, ותמיד אפשר למצוא ניסוח טוב יותר לסעיף 14 ג'. אבל בסוף, אני לא צריך חוזה כדי להרגיש שהבית יכול להשתפר, ואני גם לא צריך חוזה כדי לדעת שאני לא רוצה לחתום על חוזה בשום בית אחר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
