באחד הימים הקשים, אי אז, כששקענו כולנו בזעזוע עצוב על חטיפתם של שלושה נערים, נפתלי פרנקל, גלעד שעאר ואייל יפרח ה' יקום דמם, כשעוד היינו תמימים וחשבנו שזאת האימה הגדולה ביותר שאויבינו מסוגלים לה, התראיינה הרבנית רחלי פרנקל, אמו של נפתלי. היא אמרה משפט בלתי נשכח: "הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו".
היא לא חידשה לי. ידעתי מאז ומתמיד, שבמערכת היחסים בין א־לוהים וביני יש היררכיה ואני לא עומדת בראשה. אבל המשפט הזה תפס אותי חזק מאוד, מפני שבאותם הימים, כמו היום, התחושה הייתה שמשהו השתנה בחוקיות ההיררכיה. משהו בתחושת חוסר האונים במהלך החיפוש, בתפילה מעומק הלב, בקבלה העצמית של מעשים טובים למען מציאתם וחזרתם של שלושת הנערים – משהו בכל זה נתקל בתחושה שיש פה צד שני שאינו מקיים את ההסכם הלא כתוב בינינו ובינו. שאין שום התאמה בין הזעקה, ההתעוררות והתפילה ובין תגובת הנגד משמיים, שבמשך זמן שנדמה לנו ארוך מאוד, נצח במונחים של אז, הייתה רועשת מאוד בהיעדרה.
כשהרבנית רחלי, עם כל הכאב שלה והטלטלה הנוראית שהיא ובני משפחתה עברו אז, הוציאה מפיה את האמירה הזו – הרגשתי כאילו שרף מהיכלו של מעלה יוצא מחוץ לקודש שבו שוכן א־לוהים. חשתי שהוא מתבונן עמוק בעיניי, ובמבט חומל מסביר לי שבהיררכיה הזאת גם מערכת החוקים והכללים כתובה בידי מי שאמר והיה העולם, והיא נסתרת מעיניי.
ואני, כל מה שיש לי לעשות הוא לקבל בהכנעה את העובדה שלא הוזמנתי אל הקבינט הביטחוני המצומצם שבו מתקבלות החלטות העולם. וגם אם הן לא מובנות לי או בלתי מקובלות עליי, אמשיך להאמין במי שאכן נמצא שם, ובמי שמחזיק בשלטון ובשיקולים השונים להנהגה.
אני אוהבת את המדינה שלנו, תמיד אהבתי, וככל שהזמן עובר אני מבינה שהסיבה האמיתית לכך היא שאני מודעת לבחירה שלי בה. בחירה יומיומית, לא תמיד אוטומטית. בחירה להשתייך אליה, להאמין בה ולחסות בצילה
אחרי שרזיאל נרצח, ידעתי שלכאורה מותר לי הכול. המצב שנקלעתי עליו מחייב את מי שממונה עליי להיענות לכל דרישה שלי. לכל גחמה, צורך ורצון. זה ברור הרי. אילו המדינה והאחראים לכך היו שומרים עלינו טוב יותר, בעלי לא היה נרצח. אילו היו מגרשים, מחסלים ו"מנטרלים" כל מחבל קטן, רזיאל היה כעת בחיים. מכיוון שלא כך נעשה, ומכיוון שהוקרב הקורבן שהיה בשבילי היקר מכול. וגם, כי הוא הוקרב שלא על דעתי ומצאתי את עצמי לבד מטופלת בשישה קטנטנים, אז כעת המדינה חייבת לי הכול. וכשאני אומרת הכול, אני ממש מתכוונת להכול.
המדינה אחראית שהילדים שלי לא יוזנחו, אחרי שאני כמובן אסיר לגמרי אחריות כי המדינה חייבת לי. היא גם אחראית לדאוג שהבית שלי יהיה גדול תמיד, גדוש באוכל, מרווח ונקי. אה, וגם חוקי. היא חייבת לי ילדים צדיקים, שמחים ולומדי תורה, בלי שאצטרך לקום מהספה.
היא אחראית וחייבת לי את החיים שהיו לי, לכן מעכשיו מותר לי להתנהג איך שבא לי והיא רק תשתחווה לי אפיים. בקיצור, הכול.
למזלכם, ואולי גם למזלי, אחרי חצי יום הבנתי שבראש הצודק שלי הדברים אמורים להיראות ככה, ושאכן אין שום מחיר שבעולם שישתווה למחיר שאני שילמתי למדינה, אבל במציאות הדברים עובדים קצת אחרת. ודי מהר הבנתי שטוב שכך. אם אני רוצה שהחיים שלי יהיו בידיי, שאחיה אותם עם ילדיי ומשפחתי בדרך שאני רואה לנכון, כדאי שאתבונן על הדברים קצת אחרת.
כדאי, למשל, שאזכיר לעצמי שיש לי בחירה, ושהיא הייתה תמיד. בחרתי, יחד עם רזיאל, לגור פה בשומרון, תוך ידיעת הסכנה שבכך. בחרתי להביא שישה ילדים לעולם, לגדלם ולחנכם בדרך שלי. ולא משנה מה עולה בגורלי בסופו של דבר, תמיד יש לי בחירה. שום דבר מלבד רצוני האישי והמשפחתי לא מכתיב בשבילי את עתידי.
דבריה של הרבנית פרנקל הדהדו בי ומהדהדים בי גם ברגעים אלו. א־לוהים לא עובד אצלנו, אף אחד לא עובד אצלנו. האדם היחיד שיש לי השפעה עליו, ושעליי לוודא שאכן יעבוד כפי שצריך, וגם שיעבוד בשבילי – האדם הזה הוא אני.
כך גם עם המדינה, עם בני משפחתי, חבריי וחברותיי, וכל מי שמקיף אותי ואותנו באהבה. הם אומנם עוטפים, דואגים ותומכים, אבל בידיי לוודא שכל עיטוף יתאים לי, ובידיי לספק לנו את צרכינו.
אני לא מסירה אחריות מהממונים, ממי שלקח על עצמו את ההנהגה והובלת הדרך. יש לו מחויבות גם כלפיי. כמו כל אחד בתפקיד מנהיגות כלשהו עליו לדאוג לי, לרווחתי ולטובתי. אבל אל לי לשבת בידיים שלובות ולחכות שזכויותיי או דרישותיי יתקיימו רק "כי חייבים לי".
אני אוהבת את המדינה שלנו, תמיד אהבתי, וככל שהזמן עובר אני מבינה שהסיבה האמיתית לכך היא שאני מודעת לבחירה שלי בה. בחירה יומיומית, לא תמיד אוטומטית. בחירה להשתייך אליה, להאמין בה ולחסות בצילה, או מנגד להתאכזב ממנה, להדוף אותה מעליי ולזלזל בדרכה.
בהיררכיה הזאת אין חוקים. המדינה אמנם נמצאת גבוה מעליי, אבל זה רק כי בחרתי בכך. כי נתתי לה את הסמכות הזאת עליי. א־לוהים לא עובד אצלנו. גם המדינה לא. אני בוחרת לתת להם את המושכות על חיי, באמון ובידיעה שזה תמיד למעני ולטובתי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
