ג'ון קנדי לא היה פשיסט. הנשיא האמריקני ה־35 היה דמוקרט בכיר. אך דווקא לו יש זכות יוצרים על אמירה מפורסמת מאוד בעניין נשגבותה לכאורה של המדינה מעל אזרחיה, והעדפת טובתה על טובתם. בנאום השבעתו ביום חורף מושלג ב־1961 קרא קנדי לאזרחי אמריקה לא לשאול מה המדינה שלהם יכולה לעשות למענם, אלא מה הם יוכלו לעשות למענה. מיד אחר כך ביקש מכל יושבי כדור הארץ לא לשאול מה אמריקה תעשה למענם, אלא מה כולם יוכלו לעשות יחדיו למען חירותו של אדם. התוספת הנשכחת הזאת, שנשזרה היטב במתווה ההגיגי של הנאום כולו, זיכתה אותו לאלתר מכל חשד פשיזם. המדינה, בעיני קנדי, הייתה מסגרת קבוצתית משוכללת להגשמת רעיונות החירות, לא מנגנון שליטה ערמומי שנועד לשרת קומץ מנהיגים.
גם מדינת ישראל, אם יורשה לי לחוות דעה כאזרח ותיק למדי, אינה מנגנון שליטה בשירותו של קומץ מנהיגים. לפני הכול היא הגשמת רעיון משותף, חוצה מחנות. ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון ניסח אותו בנאום שנשא בטכניון כשנה לאחר נאום קנדי הנ"ל: "(אף) אם אנו משתמשים היום במילה מדינה במשמעותה האירופית החדישה, הרי מדינת ישראל קמה לא מתוך תכנון אלא מתוך חזון".
איזה חזון בדיוק? לפי בן־גוריון, חזון הגאולה הלאומית והנאמנות לתורתם של נביאי ישראל. כך הוא התנסח מפורשות, ואף הדגיש ש"אין לזמן שליטה עליו, הוא בן אלמוות". החזון.
ברוך השם, לזמן אין בינתיים שליטה גם על מדינתנו המתבגרת. בניגוד לתחזיות עבר קודרות, היא מצליחה לשרוד שנים רבות אחרי הסתלקות בן־גוריון מראשות הממשלה ומארצות החיים. למרות המכה האיומה שניחתה עליה בסתיו נמשכת עמידתה על משמר הקיום הריבוני של עם ישראל בארצו. בתוך שלושה־ארבעה ימים הדפו חייליה משטחה את כל הפולשים החדשים, וכעבור שבועיים־שלושה יצאו למבצע ניקיון יסודי בשטחי האויב. כ־100 אלף מתושביה הפכו לפליטים, אולם עדיין היה ביכולתה להציע להם מקלט בבתי מלון. לעומתם, כמיליון וחצי פליטי עזה גרים באוהלים או תחת כיפת השמיים. אין להם פיצוי כלשהו מהביטוח הלאומי שלהם, ואין בכלל ביטוח לאומי. לנו יש ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי חולים, כיפת ברזל, חיל אוויר, כור בדימונה, אוטוסטרדות, כנסת, ממשלה, מערכת משפט.
אמת, יום העצמאות ה־76 שלנו עצוב מאוד בהשוואה ליום העצמאות הקודם, שהיה עצוב אף הוא בגלל סיבות אחרות לגמרי, אך אפילו כך הוא מספק סיבות רבות לאמירת הלל. עוד לא אבדה תקוותנו, וגם לא התפוגגה חובתנו להשתבח במדינה היהודית שהצלחנו לטעת בלב ג'ונגל מוסלמי. חלילה לנו מלציית ליצר הנרגנות שדוחק בנו לבוז לה, להפוך אותה לשעיר לעזאזל של חטאינו, לפרוק עליה את תסכולינו, לבוא אליה בדרישות בלתי אפשריות, ולחתור בכך תחת עצם קיומה, קיומנו.
אחיה של אחת החטופות אמר בשעת צערו ש"אני לא מבין איך לא שורפים את המדינה", ובטלוויזיה רקחו מכך מיד כיתובית מסך בוהקת: "איך לא שורפים את המדינה?". לפי אותו היגיון מוזר, מי שהוציא לעצמו בשגגה עין אחת, מחויב להוציא בזדון את העין השנייה
בשנה האחרונה נשבר שיא נרגנות חדש. צמד המילים "המדינה הפקירה" הפך מאז הטבח הנורא בסתיו לכמעט המנון לאומי. כ־300 חיילים נפלו ב־7 באוקטובר, רבים מהם בעת שחשו לעזרת היישובים המותקפים, כ־300 חיילים נוספים הקריבו את חייהם בלחימה בעזה, אלפים נפצעו או הפכו לנכים, ועדיין אנחנו שומעים מדי יום ש"המדינה הפקירה את עוטף עזה", "המדינה הפקירה את החטופים", "המדינה מפקירה את החטופים", "המדינה מפקירה את תושבי הצפון", "המדינה כשלה", "המדינה", "המדינה", "המדינה".
באורח מוזר משהו אפילו הממשלה היא שק חבטות משני כעת לעומת המדינה, אותה ישות לא לגמרי מוגדרת שכביכול אמורה להבטיח תמידית את שלומנו ואת אושרנו, לספק פתרון אוטומטי לאינספור בעיות, והנה נתפסה עכשיו במערומיה. בעיני רבים היא הגוף המפקיר, אֵם כל מחדל, אבי כל אסון, הנאשמת מספר אחת, ולכן גם מושא נקמה. אחיה של אחת החטופות אמר בשעת צערו ש"אני לא מבין איך לא שורפים את המדינה", ובטלוויזיה רקחו מכך מיד כיתובית מסך בוהקת: "איך לא שורפים את המדינה?". בעלי דעה בולטים הסבירו שמאחר שהמדינה הפקירה את תושבי העוטף, עליה לשאת כעת בתוצאות ולהסכים לשלם כל מחיר שסנוואר ידרוש תמורת החטופים, בבחינת החטא ועונשו. לפי אותו היגיון מוזר, מי שהוציא לעצמו בשגגה עין אחת, מחויב להוציא בזדון את העין השנייה; עין תחת עין, אבל של אותו הגוף – המדינה.
תופעת ההשלכה של שק צרותינו על המדינה, וגלגול כל האחריות מכתפינו לכתפיה, לא נבראה השנה, ולא בשנים האחרונות. היא התהוותה עוד בשלב מוקדם למדי בעצמאותנו, אחרי התפוגגות תחושת ההתפעמות מנס התרחשותה. כמו אבות־אבותינו במדבר, שעקב מחסור רגעי במים התנפלו על משה רבנו ימים ספורים אחרי קריעת ים סוף, כך גם הורינו מיהרו להתאכזב ממנה, לכעוס עליה, להתבדח על חשבונה.
משנות השמונים ועד היום מתנגן לעיתים ברדיו שיר הנכאים "איזו מדינה" של אלי לוזון: "אנשים בוכים, מחירים עולים / לשלם מיסים וגם קופת חולים / אין כבר עבודה, הקופה ריקה / אין ממה לחיות, סגרו את הלשכה / בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים". אגב, בשידורי ערוץ 7 ז"ל הוא נאסר להשמעה. מנהלי הערוץ כעסו מאוד על הממשלה בגלל אוסלו, אבל לא התפתו לבעוט במדינה. אחרי הכול המדינה אינה הממשלה. היא לא ביבי או צה"ל או מס הכנסה, אפילו לא סך כל עובדי המדינה. היא כולנו יחד – אתה, אני, אתם ואנחנו – הארגון העממי הטוב ביותר שיכולנו להקים מקץ אלפיים שנות נדודים, ההשתקפות המשוכללת ביותר שלנו.
כשאנו באים אליה בטענות הן בעצם מתנקזות בחזרה אלינו: אולי לא חשבנו מספיק כשהלכנו שוב ושוב לקלפי, ובחרנו ממשלה כושלת. אולי עסקנו בשטויות במקום במהות. הצבא לא הצליח לסכל את מתקפת חמאס בדרום, בין השאר, מפני שלא התאמצנו מספיק לשכלל אותו. קיטרנו יותר מדי על משכורות אנשי הקבע שלו, והוצאנו להם את החשק להמשיך לשרת. עודדנו את ילדינו ללכת ל־8200 במקום לחטיבות הלוחמות. שיח הזכויות דחק לפינה את שיח החובות.
כשנהג המונית שאל אותנו אם אנחנו מעדיפים קבלה או לשלם במזומן ובלי מע"מ, העדפנו את האפשרות האחרונה, ובכך קשרנו איתו קשר להקטנת הכנסות המדינה, מה שלא הפריע לנו אחר כך להתלונן על המחסור באפודי מגן תקניים לחיילי המילואים או על גובה הפיצויים שהמדינה מציעה לניצולי הנובה. כלי התקשורת ושאר גופי התיווך בין המציאות לתודעה תבעו מהמדינה להיעתר מיידית לכל קבוצת לחץ: הנכים, החקלאים, הנפגעים הכלכליים של הקורונה, ועכשיו גם לנפגעי 7.10, ולא רק המשפחות השכולות או קרובי החטופים. למרות הזינוק המבהיל בגירעון התקציבי בגלל המלחמה, היחס לקופת המדינה הוא כמו לכספומט פלאים שלעולם אינו סובל ממחסור בשטרות.
"כולנו אשמים", הכריז הנשיא אפרים קציר אחרי מלחמת יום הכיפורים, והמיט על עצמו טענות של בריחה מאחריות, אך בדיעבד נראה שהצדק היה איתו. מחדל נורא כל כך אינו יכול להיות נחלתם הבלבדית של אישים כאלה ואחרים, כמו אלי זעירא ואהרן חליוה, או של אגף מסוים. נכון, יש אשמים יותר ויש אשמים פחות, אבל בשורה התחתונה כולנו אשמים, כי המדינה זה אנחנו. ככל שנמשיך לשאול מה היא יכולה לעשות למעננו, היא תוכל לעשות פחות ופחות.
