בתחילת דרכי בעולם התקשורת עבדתי בחברה קטנה, וכמו בהרבה מקומות קטנים לא היה לי חוזה. בשלב מסוים זה קצת הטריד אותי, אז הלכתי להתייעץ עם אבא שלי. הוא שאל אותי: בשביל מה אתה בעצם צריך חוזה? אם טוב לך בעבודה, הסביר לי אבא בחוכמתו, בינך לבין המעסיק יש הסכמות, אתה עושה מה שצריך והם משלמים בזמן את כל מה שמגיע לך, אין לך צורך בחוזה. כשמתחילים לערב את החוזה זה אומר שאין ביניכם הסכמות וככל הנראה תיפרדו. גם אז, ספק אם החוזה יעזור כי לא בטוח שתרצה להתחיל לערב עורכי דין. עדיף פשוט להגיע להסכמות.
מקום העבודה היה נחמד אז קיבלתי את העצה, אלא שכעבור זמן לא רב דווקא המעסיק החליט שהוא רוצה שנחתום על חוזה. סביב סעיפי החוזה נוצרו אי הסכמות, ואף ששני הצדדים היו מרוצים מההסדר שהיה באותה העת, התוצאה בסופו של דבר הייתה שהחלטנו להיפרד כידידים.
לא אייעץ לאף אחד לוותר על חוזה עבודה, אבל כדאי לשים לב שחוזים מקבלים מקום בעיקר בעת סכסוכים ופרידות. במקומות עבודה, מול בנקים או גופים עסקיים, ובטח בחיים של בני זוג – מערכת יחסים שמתנהלת היטב לא קשורה לחוזה. כשטוב לכולם, איש לא מסתכל בחוזה. חוזה לא מייצר מוטיבציה לפעולה. ה"מנועים" שמקדמים את קיומם של קשרים כאלה בחיינו הם התנהלות אישית נכונה ונעימה, תקשורת בריאה, שביעות רצון הדדית, חיבה ואינטרסים משותפים. כשמישהו מהצדדים הולך לבדוק מה כתוב בחוזה – יש סיכוי טוב שזה יסתיים בפרידה.
מה שנכון בעולמות הללו נכון גם ביחס למדינה. האנשים האמיצים שקפצו בשמחת תורה להצלת אחינו ואחיותינו בעוטף עזה לא עשו זאת בגלל "חוזה" בינם ובין המדינה. חיילי המילואים שהתייצבו ביחידותיהם בשיעור של יותר מ־100 אחוזים לא עשו זאת בגלל "חוזה". למעשה, רבים מהם יצאו לדרך עוד לפני שהיה להם צו גיוס ביד. רבים אחרים התנדבו לשירות אף שה"חוזה" בכלל פוטר אותם מכך. את כל הגיבורים הללו, ועוד רבים אחרים שסייעו בשדה האזרחי, לא הניע "חוזה". הניעו אותם הערבות ההדדית והאהבה העצומה לעם ישראל ולמדינת ישראל.
אין ישראלי שגר כאן בגלל חוזה. אף חוזה בעולם לא יכול לייצר את כל התופעות המדהימות שראינו כולנו מאז תחילת המלחמה. תרומות אינסופיות של כסף וציוד. מוקדי הסעדה המונית לחיילים. אנשים שעמדו בצד הדרך ונופפו בדגלים ועטפו את המשפחות השכולות שליוו את יקיריהן בדרכם האחרונה. עשרות האלפים שבאו להשתתף בלוויות של אנשים שהם מעולם לא הכירו, והגיעו לאוהלי ניחום אבלים רק כדי להיות שם. אלה הדברים שעומדים בתשתית הקיום המשותף שלנו כאן.
זה נכון גם בסוגיית הגיוס וההשתלבות של החברה החרדית. חוק או חוזה לא יביאו את צעירי המגזר החרדי לשירות קרבי בצה"ל, כי חוק או חוזה לא גורמים למיטב ילדינו להתגייס לקרבי. כל מפקד יודע שחייל חסר מוטיבציה, שהתגייס רק בגלל החוק, לא יסיים את המסלול הקרבי. כל קצין מילואים מבין שאין דרך לגרור לשירות את מי שלא רוצה להגיע למילואים. אני מאמין גדול בתחושת הערבות שקיימת אצל כל יהודי, והיא קיימת גם בחברה החרדית. כבר כיום הרגש הלאומי במגזר החרדי הולך ומתגבר, בוודאי בדור הצעיר. חיזוק הרגש הזה בשילוב הסברים על הצורך בעוד חיילים, ותוך חיזוק הנכונות הצבאית לכך שהשירות ייעשה בהתאם לאופי החרדי ולתפיסה החרדית: זאת הדרך לייצר גיוס חרדי. אם לא יהיה רצון הדדי, שום חוזה לא יעזור.
את הדיבורים על "חוזה" ראינו לצערנו לפני שמחת תורה, בדיוק כשהיו מי שדיברו על פרידה; על "מדינת תל־אביב" מול "מדינת יהודה". צד אחד טען שהחקיקה אפשרית בתוך החוזה. צד אחר צרח בגרון ניחר שיש פה הפרה בוטה. המילים אולי עסקו ב"חוזה", אבל כל מי שעיניו בראשו ראה שזהו לא ויכוח ענייני על פרשנות תוכנית, אלא מריבה סוערת שבה שום צד לא ישכנע את האחר בצדקתו, גם אם יאיים ששינוי חקיקה כזה או אחר הוא "הפרת חוזה" שתוביל להפסקת השותפות – לפגיעה כלכלית, לסרבנות צבאית וגם לעזיבת הארץ. מי שהעלו אז את הדיבורים על "הפרת החוזה" החלישו אותנו ואולי גם פגעו בפועל ביכולותיו של צה"ל. זה נגמר כשבאופן המצער ביותר נזכרנו שוב מה באמת מחזיק אותנו יחד. לא החוזה.
כדאי לכולנו לדבר יותר על האחדות, הערבות ההדדית, על התרומה של כל אחד למדינה, המורשת המשותפת והרוח היהודית – הדברים שבגללם כולנו נמצאים כאן ביחד. אם נתמקד בחוזה, אני לא רואה איך יצא מזה משהו טוב.
