"
אני צריך לעזוב את הארץ", כתב לפני עשר שנים עיתונאי הארץ רוגל אלפר, והסביר: "ברור לי שישראל מציעה לי דיל גרוע, ושיש בעולם הרבה דילים טובים לאין שיעור". "החוזה החברתי הופר, וכולם רוצים לקום וללכת", כתב העיתונאי מיכאל האוזר־טוב על התפטרות בכירים בזמן המחאה נגד הרפורמה המשפטית. לאחר שפרצה מלחמת שמיני עצרת, קיבלה הטענה הרווחת הזו תוכן מחודש: הטבח תואר כהפרה קיצונית של החוזה החברתי שעליו מושתתת ישראל. מוחי קפלן הריצו 26 רשימות בבחירות לרשויות המקומיות, תחת השם "חוזה חדש". לכולם היה ברור באיזה חוזה מדובר.
מודל הפטרייה
נתחיל מההתחלה. התפיסה של "החוזה החברתי" מכונה בישראל גם "אמנה חברתית". למילה "אמנה" יש צליל תנ"כי חגיגי, אך מדובר בתרגום של המונח האנגלי contract, שפירושו בפשטות: חוזה. אפשר למצוא ניצנים של תפיסת החוזה החברתי כבר בימי קדם, אך בגלגול המודרני שלה היא נולדה במאה ה־17, כדי לתת מענה לבעיה הגותית ממוקדת. בעבר הרחוק נתפסה החברה כמעין אורגניזם גדול; גוף חי, שהמלך הוא הראש שלו והאזרחים הם איברים זוטרים מאיבריו. הוגי העת החדשה סלדו בצדק מהגישה הזו, וחיפשו לה חלופה אינדיבידואליסטית. איך אפשר להצדיק את המחויבות לחברה ולמדינה, מתוך תפיסה שמכבדת את האדם היחיד, ורואה ביחידים את נקודת המוצא?
התשובה נמצאה בתפיסה החוזית. חוזה הוא הגשר הליברלי בין היחיד לקבוצה. חוזה פירושו הסכמה הדדית שמשרתת את האינטרסים של כל הצדדים. ליברלים יישמו את התפיסה החוזית גם בנוגע למשפחה, ואף בתחום הזה היא חוללה חורבן; אך כאן נתמקד דווקא בהקשר המדיני של החוזה הליברלי. אנרגיה אינטלקטואלית עצומה הושקעה בניסיונות לנסח באופן מדויק את סעיפי החוזה הזה, ולבאר איך הוא מכונן את התשתית לחברה ולמדינה. הפילוסוף האנגלי המבריק תומאס הובס הבהיר מה נקודת המוצא שלו למהלך: "להתבונן בבני אדם כאילו זה עתה צצו מן האדמה, כמו פטריות, וגדלו בלי שום מחויבות זה לזה". לא סתם בחר הובס לדבר דווקא על פטריות, ולא על זית, אורן, או אפילו נרקיס: לפטריות אין שורשים. גישת האמנה החברתית מתייחסת לכל יחיד כאילו הוא אטום מבודד, בלי שורשים ובלי שייכות, שמבקש רק למקסם את האינטרסים שלו. החוזה החברתי אמור לספק לו הזדמנות השקעה משתלמת: אם תתחייב לא לפרוץ בלילות לבתיהם של אחרים, תוכל בתמורה גם אתה לישון בלילה בשקט. עבור רוב גדול של האנשים זוהי עסקה טובה.
בזכות פילוסופים כמו הובס ולוק ומדינאים כמו תומאס ג'פרסון, הפכה תורת האמנה החברתית לתיאוריה המדינית הבלעדית של העולם הליברלי. אך האם התיאוריה הזו נכונה? האם באמת מדינות קמות כאשר אזרחים בודדים ומנותקים, שאין ביניהם שום זיקה מוקדמת, מחליטים למקסם את האינטרסים הפרטיים שלהם בעזרת חוזה מועיל? איננו מכירים דוגמאות כאלו. את המדינות מקימים בדרך כלל עמים ושבטים שיש להם מכנה משותף היסטורי, ולא יחידים אקראיים. ההוגה הישראלי־אמריקני יורם חזוני כתב שפרופסורים לפילוסופיה מדינית מספרים לתלמידיהם שמדינות באות לעולם מאמנה חברתית, מאותה סיבה שהורים מסוימים מספרים לילדיהם שתינוקות באים לעולם בעזרת החסידה: הם חושבים שהאמת קשה ומכוערת מדי.
יש ישויות מדיניות שאכן נתפסות בעיני אזרחיהן כוועד בית גדול. למשל, האיחוד האירופי: רוב אזרחי היבשת רואים בו גוף ביורוקרטי סתמי, וקשה להאמין שהם יהיו מוכנים לחרף את נפשם למענו. אך אזרחיהן של מדינות אמיתיות נלחמים בעבורן, מניפים את דגליהן, שרים בהתלהבות את המנוניהן – מה שאומר שהם בהחלט לא רואים את מדינותיהם כוועד בית
הוגים מתוחכמים מודים שתיאוריית האמנה החברתית אינה מתארת מציאות היסטורית, ותופסים אותה כהפשטה מועילה. כלומר: גם אם מדינות לא קמו בפועל מתוך הסכמה חוזית, חוזה חברתי הוא לדעתם הדרך היחידה להעניק למדינות סמכות מחייבת. כל רגע של קיומנו המשותף מאושש כביכול את החוזה המתמשך הזה. הבעיה היא שהאמנה החברתית אינה מצליחה למלא גם את ההבטחה הזו, ולכן הפילוסוף השמרני רוג'ר סקרוטון קרא לתיאוריה הזו: "בדיה שמסתירה את ליבה הריק של הפוליטיקה המודרנית".
תפיסת החוזה החברתי מופרכת כבר בנקודת המוצא שלה: בתפיסה המעצבת של היחיד כאיזה סופרמן המספיק לעצמו, אינדיבידואל שקושר קשרים עם אחרים רק כדי להעצים את המימוש העצמי שלו. אנחנו לא כאלה: אנחנו נולדים לתוך מרקם קיים – משפחה, קהילה, עם – ואנחנו תלויים בו ומתקיימים בתוכו כל חיינו; לא בגלל חוזה, אלא משום שאנחנו תלויים באחרים לעצם קיומנו. שום תינוק ושום קשיש אינם מסוגלים לחיות לבדם בעולם. ולמען האמת, גם שום אדם אחר.
תפיסת האמנה החברתית מופרכת גם בנקודת הסיום שלה, כלומר: במדינה שהיא מעצבת. שום מדינה אינה יכולה להבטיח לכל אזרחיה קיום שיהיה משתלם להם בכל עת. יותר מזה: מדינות תובעות לעיתים מאזרחיהן שיהיו מוכנים למות עבורן, ותפיסת החוזה החברתי אינה יכולה להצדיק זאת. אין שום חוזה שאדם סביר יהיה מוכן למות בעבורו.
את הניסוח הקולע ביותר של תפיסת האמנה החברתית שמעתי דווקא מפוליטיקאי חרדי, ח"כ הרב אברהם רביץ. שאלו אותו פעם האם לדעתו מדינת ישראל היא מעשה שטן, ורביץ השיב: "מה פתאום? מדינת ישראל היא פשוט ועד בית גדול". זה ניסוח קולע לגישה הליברלית של האמנה החברתית, והוא ממחיש היטב גם את חסרונותיה: אף אחד לא יהיה מוכן למות עבור ועד הבית שלו.
יש ישויות מדיניות שאכן נתפסות בעיני אזרחיהן כוועד בית גדול. למשל, האיחוד האירופי: רוב אזרחי היבשת רואים אותו כגוף ביורוקרטי סתמי, ואכן קשה להאמין שהם יהיו מוכנים לחרף את נפשם למענו. אך אזרחיהן של מדינות אמיתיות נלחמים בעבורן, מניפים את דגליהן, שרים בהתלהבות את המנוניהן – מה שאומר שהם בהחלט לא רואים את מדינותיהם כוועד בית.
ארצות הברית ובריטניה מיטלטלות בשנים האחרונות במשבר משטרי קשה. בארצות הברית ליבת המאבק הפנימי היא שאלת ההגירה, ובבריטניה נוספה לה שאלת השייכוּת לאיחוד האירופי. המכנה המשותף לשתי השאלות הוא סוגיית הזהות הלאומית הקולקטיבית. הגישה הליברלית הצרופה מתקשה למצוא צידוק להגבלת ההגירה. אם מדינה מורכבת מאזרחים אקראיים שחתמו על חוזה מועיל, למה למנוע מאזרחים אקראיים נוספים להצטרף לחוזה הזה? גישה ליברלית כזו גם לא תתנגד בדרך כלל להרחבת החוזה החברתי למסגרת מדינית גדולה יותר, כמו האיחוד האירופי. אך מתברר שרוב האזרחים בארצות הברית ובבריטניה אינם מזדהים עם המהלכים הללו.
המלחמה הקרה אילצה את מדינות המערב לזנוח את ההתלבטויות הפנימיות שלהן, ולהתמסר למאבק קשה באויב הקומוניסטי המשותף. כשהאויב הזה קרס, החלו להתגלות הסתירות הפנימיות בהשקפת העולם הליברלית. היא מביאה למערב שגשוג ושפע חסרי תקדים, אך מערערת על עצם היכולת להזדהות עם המדינה – ושום מדינה לא יכולה לשרוד ללא זהות משותפת עמוקה. זהו הרקע למשבר הזהות הגדול של המערב בשנים האחרונות.
לא רק פלפל וקפה
אם כך, מהי האלטרנטיבה? בשאלה הזו התייסר כבר לפני יותר ממאתיים שנה מייסד ההגות השמרנית, המדינאי האנגלי אדמונד בֶּרק: "אכן, החברה היא חוזה", כתב, "אבל אסור שהמדינה תיחשב סתם הסכם של שותפות בסחר פלפל וקפה… זו שותפות לא בין החיים בלבד, אלא בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד".
אדמונד ברק לא רצה לדחות כליל את התפיסה הליברלית, משום שלא רצה לוותר על הישגיה. ובצדק לא רצה. כתבתי כאן על חסרונותיה, אך חשוב להזכיר גם את מעלותיה. התפיסה האורגנית שקדמה לה, זו שראתה את כל החברה כגוף אחד שלם, השלימה באדישות עם קיומה של עבדות. לגוף יש ראש, ויש לו גם מעי גס – ולכל אחד מהם תפקידו־שלו. כפי שאמר אריסטו, יש כאלו שנולדים עבדים, ויש כאלו שנולדים בני חורין. את האינדיבידואליזם שלהם למדו הוגי העת החדשה גם מהפרק הראשון של התנ"ך, שקובע שהאדם – כל אדם – נברא בצלם א־לוהים. שום אדם אינו מעי גס, ושום אדם אינו צריך להיות עבד. במדינה ליברלית יש גם חופש מחשבה וחופש דיבור – הלוואי עלינו בישראל תשפ"ד, שבה כמעט כל האקדמיה והתקשורת דוברות שפה אחת ודברים אחדים. לעולם ליברלי יש יתרונות רבים, ואסור לנו לוותר עליהם.
אדמונד ברק חיפש מושג שיכול להחליף את החוזה החברתי בלי לדרדר אותנו לתפיסה רודנית הרומסת את הפרט. הוא נאבק לנסח מושג של חוזה שהוא גם יותר מחוזה, ויכול לשמש מסד לקיומה הממשי של חברה. "גם אם אנחנו עומדים על מהותה האמיתית של האמנה החברתית", כתב ממשיכו רוג'ר סקרוטון, "אנחנו מתקשים לנסח את חובותינו החברתיות והפוליטיות במונחים אחרים". איזה מונח יכול להחליף את האמנה החברתית, כבסיס החיים המדיניים בעולם העכשווי? מושג כזה – שברק מעולם לא הצליח למצוא – עומד לרשותנו היהודים מן המוכן: הברית.
הטבח והמלחמה הציפו רגשות של כאב ואכזבה, אך לצידם גם גילויי גבורה וערבות, ותחושות של שותפות עמוקה. אנחנו לא שותפים עסקיים לדיל כושל, אלא שותפי גורל כעם אחד – אך מה פשר שותפות הגורל הזו?
פרופ' יהושע ברמן עמד על חידוש עצום בתפיסה המקראית של הברית. מושג הברית היה קיים בעולם העתיק, בעיקר במשמעות ספציפית אחת: הסכם בין מלך בכיר למלך זוטר, הכפוף לו. התנ"ך הביא רעיון חדש ומהפכני: ברית בין ה' לכל העם. אנשי העולם העתיק האמינו שהמלך נברא בצלם הא־ל. אחרי שהמקרא חידש שכל אדם נברא בצלם א־לוהים, ולא רק המלך, הוא עמד על כך שכל אדם הוא גם שותף לברית הנצחית עם א־לוהים.
יש חוקרים והוגים שהרחיבו את תפיסת הברית המקראית לתחומים רבים, לעיתים מעבר למה שאפשר למצוא בתנ"ך עצמו. קיימים סוגים שונים של בריתות – כאלו שאנחנו בוחרים בהן וכאלו שבוחרות בנו – ואת המשותף לכולן אפשר לנסח כך: ברית היא מחויבות הדדית שאינה מבוססת על אינטרסים חופפים, אלא על זהות משותפת. זו החלופה העמוקה לחוזה החברתי; זו תפיסה שמכבדת את היחידים, אך רואה אותם כשייכים למרקם שגדול מהם עצמם.
בניגוד לגישת הוגי האמנה החברתית הקלאסיים, הברית אינה צומחת מאפס, אלא קמה על רקע תודעה קולקטיבית הקודמת לה. בני אדם אינם פטריות. הברית היא יותר מחוזה, משום שהיא מבוססת על יחסי קרבה ואחווה. ברית מדינית מעגנת את היחסים הללו בדפוס של שלטון פוליטי. במילים אחרות: את המדינות לא מקימים אינדיבידואלים אקראיים, אלא אנשים השייכים לאותו עם. הם קשורים זה בזה בנפש וברוח, בשפה ובאמונה, בחזון ובזיכרונות. המדינה מבוססת על ברית שמעניקה מקום לכל אזרח. הברית הזו אינה מבוססת על אינטרסים אלא על זהות משותפת.
אופיר העברי הראה, מעל דפי "השילוח", שכבר תיאודור הרצל תקף את תפיסת האמנה החברתית. ואכן, הציונות לא המליצה למקבץ אקראי של תושבי פלשתינה לחתום על חוזה חברתי, אלא שכנעה בלהט את בניו של עם עתיק לשוב למכורתם. אין שום דרך להסביר את המהלך הציוני מתוך גישת החוזה החברתי – אף ששופטי בית המשפט העליון מנסים בכל כוחם לעשות זאת בעשורים האחרונים. חוזה המדינה לא האמין שהמדינה מבוססת על חוזה ליברלי.
זו אחת הסיבות לשנאה האובססיבית של הפרוגרסיבים במערב כלפי מדינת ישראל. "הלאומיות היא הרעל של דורנו", כתב מבקר הספרות הפרוגרסיבי (והיהודי) ג'ורג' סטיינר, והוסיף: "היהודי – או חלק מהיהודים, לכל הפחות – חייב להיות מודל לחיקוי; להראות שבעוד לעצים יש שורשים, לאנשים יש רגליים, והם מתארחים זה אצל זה… זו הסיבה שבגללה לא הייתי יכול עד כה לקבל את הרעיון של חיים בישראל. מדינת ישראל היא, במובן מסוים, נס עצוב". סטיינר הוסיף והסביר את הסתייגותו מהישראלים: "אף אחד אינו טעון ברגש לאומי יותר מהישראלי" – וזה בעיניו נורא ואיום.
שירי יום הזיכרון תתל"ד
הקביעה שהמדינה מבוססת על ברית ולא על חוזה אינה חותמת את הדיון, אלא רק פותחת אותו. היא מציפה שאלות רבות: האם נהיה מסוגלים לנסח ברית משותפת של ייעוד רוחני? ואם לא, האם נצליח לכל הפחות לחשוב על ברית גורל, ברית של חיים משותפים סבירים, שכולנו נוכל לחתום עליה? הרובד הבסיסי של ברית הגורל הוא הגנה על היהודים מפני אויביהם. זה מעלה שאלה כואבת, שצורב אפילו להעלותה על דל שפתיים: האם בעידן שאחרי שמחת תורה תשפ"ד עדיין מסוגלת מדינת ישראל להתחייב לכך? ובהקשר אחר, מה לגבי אזרחי ישראל הלא יהודים, שעבורם המדינה היא אכן חוזה ולא ברית? איך משלבים ביחד אזרחים שמחפשים במסגרת המדינית רק מענה לאינטרסים שלהם, לצד אזרחים שעבורם המדינה היא התגשמות התקווה בת שנות אלפיים?
הטבח והמלחמה הציפו רגשות של כאב ואכזבה, אך לצידם גם גילויי גבורה וערבות, ותחושות של שותפות עמוקה. משמרות הדגלים הספונטניים בזמן הלוויות חללינו היו גילוי חדש ומרטיט של אחווה לאומית. אינני חושב שבטקסי יום הזיכרון ישירו נכדינו את "חרבו דרבו", אך ייתכן שהם ישירו את "לא לבד", שכתבה ושרה לאחר הטבח דורון טלמון מלהקת ג'יין בורדו: "אנחנו לא לבד / שותפֵי גורל, כאב ואהבה כעם אחד. / נבכה ונתגבר / כמו אז, לא נישבר / יש לנו רק אחד את השני ולא יותר". אנחנו לא שותפים עסקיים לדיל כושל, אלא שותפי גורל כעם אחד – אך מה פשר שותפות הגורל הזו?
כל הדיונים הללו יעסיקו אותנו עוד שנים רבות, ואין להם תשובות מן המוכן. אך תנאי להם הוא הדחייה הגורפת והנחרצת של המודל השטחי וההרסני שמציע החוזה החברתי. החוזה לא הופר, כי אין חוזה. יש לנו ברית: ברית עולם, ברית דמים, ברית חיים.
