אין כמעט חופה שלא נאמרת בה העצה־הלצה הרבנית הבאה לאחר שהחתן מעניק לכלה את כתובתה: "ועכשיו תני את הכתובה לאמא שתשמור אותה עמוק בארון ושלא תצטרכו להוציא אותה ממנו לעולם". אכן, כשצריך להתחיל לדון בפרטי הכתובה סימן שהמצב הזוגי הוא עסק ביש.
אותו הדבר לגבי חוזה אישי שאדם חותם במקום העבודה. כל עוד הכול בסדר, אין סיבה לחפש את ההסכם, לקרוא את פרטיו ולראות אם מישהו הפר אותו. בדיוק אותו הדבר, רק בקנה מידה נרחב יותר, קורה בחוזה בין האדם למדינתו. כל עוד הכול פחות או יותר מתנהל כמתוכנן והחיים כסדרם, למי אכפת מה בדיוק אומר החוזה הזה, או באיזה ארון הטמנו אותו?
בשמחת תורה התחילו ישראלים רבים לשאול את עצמם איפה נמצא החוזה שלהם מול מדינת ישראל. לכמה עשרות אלפים מהם לא היה זמן לחפש אותו: הם היו עסוקים בשמירה על חייהם וחיי משפחותיהם מפני אלפי מחבלים שפלשו ליישוביהם ובתיהם באין מפריע. מאז ועד היום רבים מאיתנו עוסקים בשאלה הזו – האם הופר החוזה בינינו ובין המדינה. מבחינת התחושה, ודאי שכן. כשבני בן השמונה וחצי התחיל לחשב אם מרפסת הבית שלנו גדולה דיה שרחפן ובתוכו מחבל יוכל לנחות עליה ואז לחטוף אותו מחדרו, הרגשתי שהחוזה שלי ושלו עם המדינה הופר.
האומנם?
האם המדינה הפרה את החוזה עם כל אחד ואחד מנרצחי הטרור הערבי שפושט ולובש צורה מהשנייה שהוקמה מדינת ישראל (וגם עוד טרם הקמתה, כמובן)? התשובה האישית של קרובי הנרצחים עשויה להיות חיובית ואין דרך לשפוט אותם. אבל מבחינה חוזית גרידא, כל אדם שמת במדינה הזו טרם זמנו בשל ליקויים כאלה ואחרים – מתשתיות לא מתוחזקות ועד מערכת בריאות שמתוחה עד לקצה ובשל כך נגרמות בה טעויות קריטיות – יכול לראות זאת כך. הפרת חוזה כללית עם העם היושב בציון? לא.
נכון, שמחת תורה תשפ"ד היה היום הקשה ביותר לעם היהודי מאז השואה. הכשלים רבים, רוחביים, ויורדים מהממשלה לצבא ולשאר כוחות הביטחון. אסור שאיש מהאחראים ינוקה. אבל מכאן ועד טענות להפרת חוזה כללית הדרך ארוכה מאוד, ומשרתת את החפצים ברוח הנכאים ובנרטיב היגון ובהותרתם מרחפים על פני הארץ הזו. יש שעושים זאת מסיבות פוליטיות, יש שאיבדו כל תקווה וחושבים ששיתוף כל מי שאפשר בייאושם יועיל איכשהו למצבם הנפשי (ספוילר: הוא לא), ויש גורמי חוץ כמו איראן, שמממנים רשתות בוטים שמהדהדות את המסר הנ"ל, ורוכבים על גבו לאורך ורוחב האינטרנט במטרה להקריס את מדינת ישראל מבפנים.
אי אפשר לדבר על חוזה בלי לקרוא את כל האותיות הקטנות. אם כבר החלטנו שיש חוזה כזה, האם אין משמעות לעשורים ארוכים של צמיחה כלכלית, תרבותית וחברתית אדירה, שהתרחשה במדינה הזאת בלי שמישהו הבטיח שזה יקרה, בטח לא כל כך מהר? למשל, הכניסה לרשימת 15 המדינות העשירות בעולם לא מזמן, לפני פחות משנתיים, או המקום הרביעי בדירוג אקונומיסט לכלכלות המצליחות ביותר בעולם לשנת 2022?
מדינת ישראל קיימה לאזרחיה הרבה יותר ממה שכתוב בחוזה המדומיין ההוא, וכמובן לא רק בנושאים כלכליים. האם הציבור החרדי יודע להוקיר תודה למדינה על עולם התורה הישראלי הגדול, המפואר והמתוקצב כמו שלא היה מעולם? האם הליברלים יודעים להעריך את משקלה הסגולי הנכבד של תל־אביב – גם היא חלק מהמדינה הזו, מה לעשות – בתרבות, בקולינריה (אולי קצת יותר מדי), בהיי־טק ובחיי הלילה במערב?
ואם כבר פותחים את החוזה, האם באמת כולנו יכולים לומר שקיימנו את החוזה מול המדינה ככתבו וכלשונו? יש כאלה שכן, אבל תרשו לי להניח שכמעט כולנו עוברים פה ושם על סעיף כזה או אחר, ששופט מחמיר היה אולי מגדיר כהפרה מהותית.
אז כן, טבח 7 באוקטובר היה זעזוע לא פשוט בכל הקשור לחוזה שלנו מול המדינה. וזה בסדר שנשלוף את החוזה מהבוידעם ונקרא בו קצת. בטוח נגלה שלמדינה יש מה לשפר בשמירה עליו, אולי נגלה שגם לנו.
