במאמר "תנו צ'אנס למלחמה" שראה אור לאחרונה בעברית בכתב העת השילוח, טען ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג אדוארד לוטוואק כי "למלחמה, חרף הרוע הגדול שיש בה, יש גם סגולה אדירה: יכולתה לפתור סכסוכים פוליטיים ולהוביל להוביל לשלום". סגולה אדירה זו עשויה להתממש, המשיך לוטוואק, "כשהצדדים הלוחמים מתישים זה את זה או כשאחד מהם זוכה בניצחון מכריע". לוטוואק עמד על כך שמלחמות מוכרחות למצות את עצמן למרות הקושי שבדבר. כדי שהסדרה תהפוך לאטרקטיבית יותר מהמשך הלחימה, כל תקווה להצלחה צבאית מחייבת להיעלם. או במילים אחרות – "מלחמה מביאה שלום רק אחרי שעברה שלב של אלימות שיא".
ממשל ביידן מסרב באופן עקבי לתת צ'אנס למלחמה. הבית הלבן ומחלקת המדינה טורחים אומנם להגן על בנות בריתה של אמריקה – בין אם מדובר באוקראינה או בישראל – ומונעים מהן לנחול מפלה, אך הם לא מאפשרים להן ליזום מתקפות נגד נרחבות שמטרתן להשיג הכרעה וניצחון בשדה הקרב ובטח שאינם מוכנים לנקוט בפעילות צבאית התקפית בעצמם. לבנות הברית מותר לגבות מחיר מהאויב, אך זאת באופן מדוד ומקומי. כך למשל הממשל ייתן את יידו לסיכולה של מתקפה איראנית נרחבת על מדינת ישראל, אך לא יאפשר (וכל שכן יסייע) לישראל לגבות מהאיראנים מחיר כבד. כל "פריצת מסגרת" שמטרתה להסלים את המערכה מבחינה צבאית זוכה מיד לשוט אמריקני מרסן, במקרה שלנו עיכוב ושלילת משלוחי תחמושת. דה-אסקלציה היא מילת המפתח.
למדיניות של ממשל ביידן סיבות רבות. ראשית וכידוע לכל, אנחנו בשנת בחירות ומצבו של ביידן בסקרים בכי רע. הנשיא האמריקני מקושש קולות בקרב מיעוטים במדינות מתנדנדות המתנגדים למלחמה בעזה ואת המחיר משלמים בעוטף ובגבול הצפון אצלנו. האמירה המיוחסת להנרי קיסינג'ר לפיה לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד מעולם לא הייתה נכונה כל כך בנוגע לארצות הברית בעצמה.
שנית, הצמרת המייעצת לנשיא טבולה בהנחות יסוד ליברליות בנוגע למערכת הבינלאומית. מחלקת המדינה ועמה רבים בקרב הממסד והציבור הדמוקרטי מאמינים במוסדות בינלאומיים, בחוק בינלאומי, בבית הדין הבינלאומי ובאופן כללי בפתרון סכסוכים שלא על דרך כיפופי הידיים. עם קצת רצון טוב ועם השליחים המתאימים, ניתן להגיע להסכמים מבלי להשליך פצצות. פעולות צבאיות מרחיקות לכת, לפי תפיסת עולם ליברלית זו, מרחיקות את הסיכוי להבנה בין הצדדים היריבים, לא מקרבות אותו.
שלישית, הממשל לכוד באקסיומות מדיניות שאבד עליהן הכלח. אף שרוב העזתים ורוב הפלסטינים בכלל תומכים בחמאס, הממשל מנסה להבחין בין הארגון לאוכלוסייה. על אף שהרשות הפלסטינית לא גינתה את אירועי שבעה באוקטובר, אף שהיא ממשיכה לשלם משכורות למחבלים וממשיכה להסית נגד יהודים ועל אף שמדובר בגוף מושחת שלא מצליח להשליט חוק וסדר ביהודה ושומרון, מחלקת המדינה ממשיכה לדקלם את חזון שתי המדינות. אקסיומות מדיניות חלולות מולידות מדיניות מבולבלת ורעועה.
רביעית ולבסוף, המדיניות של הממשל הדמוקרטי מבטאת הלך רוח אמריקני רחב ועמוק יותר של דעיכה. נסיגת המערב החלה בימי אובמה, המשיכה בימי טראמפ (שלפחות חתום על הסכמי אברהם) ובמובנים רבים מגיעה לשיאה בכהונתו של ביידן. כשארצות הברית מתפוררת מבית, כיצד היא יכולה להשליט חוק וסדר בעולם? שמירה תקיפה על הסדר הבינלאומי הכוללת שימוש נרחב בכוח זה משהו שיותר ויותר אמריקנים מתקשים לעלות על הדעת.
תהיה הסיבה אשר תהיה, מדיניותו של הממשל האמריקני אינה יכולה להוליד אלא אסון מתגלגל. בשדה הבינלאומי בדומה לשדה הכלכלי השחקנים השונים מגיבים לתמריצים. הממשל האמריקני מרבה להשתמש בגזרים, אך נמנע מלהשתמש במקלות. נכון יותר יהיה לומר כי הממשל נמנע מלהשתמש במקל גדול נגד אויביה של ישראל בשעה שאינו מהסס להצר את פועלה של המדינה היהודית ולשלול ממנה חימושים יום לאחר ציון יום השואה. בכך עתיד הממשל להשיג כמובן את התוצאה ההפוכה – הוא מקשיח בפועל את עמדות אויבינו ובכך מרחיק את הסיכוי להסדר מדיני מטיב. הוא גם לא מותיר לנו ברירה אלא לבחור בין מפלה מדינית למלחמה נטולת תמיכה. הממשל רוצה דה-אסקלציה אך יקבל אסקלציה.
"יותר מידי מלחמות אזוריות בימינו הופכות לעימותים בלתי נגמרים בגלל התערבות חיצונית החוסמת את ההשפעות של ההתשה והניצחון המכריע", הדגיש לוטוואק. "ברגע שהפסקות האש נגמרות – ובדרך כלל הן נגמרות – הן גורמות להתארכות העימות ולהתעצמותו". מדיניות החוץ של ביידן היא טרגדיה של כוונות טובות. במקום לעשות מלחמה כדי לקצור הסדר מדיני מיטיב, הנשיא מחבל בכושר העמידה של בעלות בריתו, מקשיח את עקשנותם של אויבי הציביליזציה, פוגע באמינותה של ארצות הברית, מפייס גורמים רדיקליים מבית ומרחיק את שאיפת הנורמליזציה מהמזרח התיכון. מורשתו תהיה מזרח תיכון שעולה בלהבות.
